הרהור על חבצלת

הרהור על חבצלת

אישה מתמסרת בלב ובגוף ומוסרת מילים נואשות לגבר, שהוא גם סופר ומשורר מפורסם, שחייו האישיים אפופי הילה מסתורית. "היית עדין אליי איך שנגעת בי. אתה טוב מאוד. ואני עוד לא למדתי להיות טובה. אני מצטערת…אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך" (עמוד 9), כותבת אישה צעירה, כמעט נערה בת עשרים, בבדידות חדרה, מתוך ציפייה שהד קולה הצלול יפגוש את הד הקול האחר.

*

שלוש שנים כתבה חבצלת חבשוש מאות מכתבים לפנחס שדה, שבחר לפרסם עשרים ואחד מתוכם בספר צנום זה, שהפך, לאחר צאתו לאור לרב מכר, אך הותיר את הכותבת הצעירה חשופה ושבורת לב. בשפה ישירה ונועזת, כמעט נטולת ניקוד, כאילו סערה מתחוללת בתוכה, שאי אפשר לעצור, כתבה חבצלת את אהבתה לפנחס, את הסבל שמסבה לה האהבה, את האושר, את החיפוש המתמיד אחר דרך בחיים ואחר משמעותם. "אם יפתחו את הלב שלך לעומתי ואני אכנס לשם ויסגרו אחריי אני אהיה בכל העולם" (עמוד 31) כתבה לו ונסעה לאיבוד בתוך אהבתה כמו בתוך חבל ארץ לא נודע.

*

במרץ 1973, זמן לא רב לאחר צאת הספר ושלושה חודשים לפני שנולדתי, קנתה אישה אחת את הספר לחברתה ובכתב יד עגול ומסודר, כתבה בעמוד הראשון הקדשה "לשמחה!/ כמה אביבים חלפו?/ זאת לא אדע/ אולם הצלחה בעתיד/ רק זאת אוכל לייחל/ טובה". עשרים שנה מאוחר יותר, ביולי 1993, כתב לי אהוב אחד, שקנה את הספר בחנות לספרים משומשים, והעניק לי אותו מתנה ליום הולדתי העשרים, "כמה אביבים חלפו?/ זאת לא אדע/ אולם לאהבתך בעתיד/ רק לזאת אוכל לייחל". הוא קנה את הספר לא בגלל חבצלת, אלא בשל פנחס, כי ידע שגם אני, שנים רבות אחרי חבצלת, נשביתי בקסמי הטקסטים שלו ובגיל 16, אחרי שקראתי את "החיים כמשל", רציתי לנסוע אליו לירושלים ולהגיד לו. להגיד מה? כל דבר, כי הרגשתי כמו שהרגישה חבצלת כשכתבה לו: "מה יש בתוכך? מה עושה אותך יקר כל כך/ מה עושה אותך ענקי/ כמו אל/ פעם הלכתי ברחוב וראיתי את העצים מעליי/ ופתחתי את הידיים הרגשתי שאני שותה מהעלים מהרוח/ מהכוכבים וחשבתי שאני עפה רחוק רחוק מחייכת/ היית בנסיעה אז" (עמוד 16).

*

ואחרי הקריאה בספר, רציתי להגיד גם לה דבר-מה, אבל כשקיבלתי את הספר, חבצלת לא הייתה בין החיים כבר תשע שנים, ב-84' היא קפצה מגג ביתה ברחוב יונה הנביא בתל אביב, אולי לרגע עוד חיבק אותה אוויר נובמבר הקריר ואחר כך נפלה ונשברה על אספלט המדרכה. "אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה שבה קשה לאנשים כמוני" (עמוד 9), כתבה, ולא ידעה שכל תקופה קשה לאנשים כמוה, ולנשים כמוה, עדינות עם עט וכנפיים פצועות או בלי כנפיים, פרועות במעשים, במחשבות.

*

 והמשכתי לשאת את המילים שלה זמן רב, גם אחרי ששככה הערצתי את פנחס שדה, נשאתי אותה בתוך תיקים, במזוודות נסעה איתי רחוק חבצלת, וכל העור החשוף שלה והיא, שלא נקראה משוררת על אף כשרונה הנדיר, ולמרות ששנתיים אחרי מותה הוציא דודה, בהוצאה פרטית, את ספר השירה "שירת חבצלת", לימדה אותי איך להישאר בתוך הדיבור הפשוט, איך לא לפחד בתוך תהום הרגש.

*

אישה אוהבת אהבה גדולה, נואשת, גבר שאינו אוהב אותה, ואינו רואה אותה, שפוגע בה בנפש ובגוף, והיא הולכת ואובדת בתוך כל החדרים ובתוך מסדרונות אהבתה, והיא כותבת לו "אי אפשר להרוג אותי אפילו בתותחים עכשיו. אני לא ניתנת להריגה אני כמעט ואיננה. אני כל כך פנחס" (עמוד 30). "אני כל כך רוצה שתאהב את האהבה שלי פשוט וגם בלי שאני קורעת את השמיים אני פשוטה ושתרגיש מה שאני מרגישה בגוף שלי בידיים שלי בכל העור הוא כהה אבל הוא מרגיש בהיר מאוד. לרגעים זהב" (עמוד 25), היא מציירת שוב ושוב במילים את גוף האהבה המרהיב, הטוטאלי שלה, וגם אם לעיתים נדמה שאינה ערה לאובססיביות הרגש שלה, לרגעים היא מביטה על עצמה מבחוץ ותוהה, כמו במכתב מפברואר 1971, בו היא שואלת ועונה בו זמנית: "מה יספרו עליי? זאת הייתה הרואה בסדק גמדים ואיש וציפור" (עמוד 55).

*

לא מזמן נזכרתי שביום שפנחס שדה מת, רצתי כל הדרך מבית הוריי לבית של אותו אהוב, זה שעכשיו הוא כבר זר. זה היה כמה חודשים אחרי שנפרדנו, אבל חשבתי שאיש מלבדו לא יבין את צערי, ועליתי במעלית לקומה השלישית, ודפקתי בדלת כמטורפת, והוא פתח את הדלת בלי חולצה, ומאחוריו ראיתי צל נערה שחמק למעמקי חדר ואמרתי לו, בוכה: "פנחס מת, אמרו ברדיו", ולמחרת, נסעתי בוכה להלוויה בירושלים לבד, עם "החיים כמשל" זרוק בתיק לצד ה"התמסרות" של חבצלת. כמה אביבים חלפו מאז? הרבה. חבצלת איננה ופנחס אינו, ונעוריי אינם, אבל עכשיו, יום שישי, הקיץ כבר מוכן לפרוץ, ואני חושבת עליה, שהיו בתוכה גמדים ואנשים וציפורים ומילים וכל האהבה הייתה בתוכה, ונשפכה לה, מוקדמת או מאוחרת מידיי. וכל הצער והשמחה. והזהב.

התמסרות/21 מכתבים לפנחס שדה/ חבצלת/ הוצאת צ'ריקובר (1973)