מסתובבת לאט כותבת
אנחנו בני 9. כיתה ד'. אלף תשע מאות שמונים ושתיים. יום שישי אחר הצהריים בדרובין פינת קפלינסקי, בפרבר הכי מהוגן והכי אפל, ששנים אחר כך אתה תכתוב עליו: "שכונה עם סקסאפיל של קופת חולים, שתמיד היה בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים. העצים היו קרחים כאילו עשו להם כימותרפיה, ובלילות הירח התעצל להאיר עלינו והעדיף לזרוח על שכונות אחרות" (עמ' 13). אבל אז עוד לא כתבת כלום, רק עמדת ליד הטייפ הגדול והחלפת קסטות כשכולם רקדו במעגל בסלון של הבית שלך. על שולחן צדדי התייבשו חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ ובפלים מנעמים וחצאי ירח מסוכרים בצבעים זרחניים. בתוך המעגל התרחש טקס מוזר: ילד אחד רקד במרכז ואחרי חצי דקה הוא נעמד מול ילדה והזמין אותה פנימה והם רקדו יחד. אחר כך הוא יצא והילדה נעמדה מול ילד חדש ומשכה אותו למרכז. זה נמשך הרבה זמן והיה ברור מההתחלה מי יזמין את מי ובאיזה סדר. אתה לא היית במעגל כי היית ביישן ולא הכי מקובל, וגם כי היית אחראי על המוסיקה. גם אני לא הייתי במעגל כי לא ידעתי לרקוד, ולא הייתי מקובלת בכלל, וידעתי שממילא אף אחד לא יזמין אותי פנימה. עמדתי בצד, לא יודעת מה לעשות עם הידיים, מתרכזת בלעשות תנועות עגולות קטנות, ופתאום ניגשת אליי, אמרת: "אני צריך להגיד לך משהו", "מה?", "לא, אני צריך להגיד לך את זה באוזן", כי היינו אומרים באוזן, שלא ירעידו האמיתות הקטנות שלנו את האויר הפתוח, והתקרבת ואמרת: "תמיר סלוצקי רוצה לשאול אם את מוכנה לרקוד איתו סלואו?", "אני?", ולא ידעתי מה לעשות, נבהלתי והתחילו אצלי בפנים אזעקות עולות ויורדות ועשיתי תנועה מוזרה עם הראש, שאמרה כן ולא ביחד. ואז קרה משהו פלאי ובבת אחת, אתה הסתובבת והלכת לכיוון הסלוצקי, מהנהן בראש, והסלוצקי החל מתקרב לכיווני וכשהוא הגיע, אתה לחצת פליי וג'ורג' מייקל התחיל את הלחישה הפזיזה שלו.
ולא ידעתי אז שזו הייתה דוגמית מהעתיד ושגם בהמשך אני תמיד אעמוד בתווך שבין מי שהולך לבין מי שבא, שאשאר תקועה בעמדת המתבוננת בשעה שמישהו אחר לוחץ על הפליי. ולא ידענו אז שבקרוב מאוד, בקרוב מידיי, משהו נורא יקרה, שיטלטל את ההווה הפרברי שלנו, שיעיר אותנו בפראות משנת הילדות, שישפשף את הלבבות בנייר זכוכית לעשותם דקים דקים ומתפוררים ברוח, שימלא את החדר שלך בהררים של שוקולד "פרה", שוקולד חלב, שוקולד מריר, שוקולד לבן יהפכו את החדר שלך מתוק, וימשכו את הילדים לבוא ולהיכנס אבל כשייצאו יהיו הילדים אחרים, וגם אתה תהיה אחר, והאוויר כבר יהיה ספוג צער, או כמו שאתה מתאר את זה בספר שלך:" יצאתי לתוך צהריים שחורים ומחניקים כמו קבר. העצים הקירחים, השילדיים, התכופפו ברוח. השמש הייתה קלושה כמו זיכרון. ממרפסת גבוהה נפלו שיירים של איזולירבנד על המציאות כמו חרא של יונים. התגלגלתי על פני הרחובות השבורים, האפורים, שנראו כאילו הם עומדים להתפקע ולהותיר אחריהם בורות של כאב יבש" (עמ' 46).
בסוף השנה, בספר המחזור יציירו אותך ילד רזה עם חיוך דק וכחול ויכתבו: "עמיחי שלו. עמיחי מצטיין באנגלית ובכל, ואצלו כל בעיטה היא גול, הוא ביישן וגם נחמד, חבר טוב לכל אחד", מעלייך יציירו את תמיר חבושה שהיה נותן לך כאפות בהפסקות ובעמוד המקביל יציירו אותי בחולצת משבצות, רצינית עם משקפיים. אחר כך אנחנו נלך לחטיבה ואתה תעבור לעיר פרברית אחרת ויעברו הרבה שנים, והרבה שנים אני אזכור את הסלואו ההוא הראשון שסידרת לי אז בתחילת שנות השמונים, בשעה שההורים הפרבריים שלנו עשו יותר מידיי או פחות מידיי כדי לנרמל אותנו לאנשים וברחוב שלנו, שאתה מדמה ל"רחוב שהפך פתאום להיות שמן יותר כאילו מישהו מנפח אותו בקשית" (עמ' 14), שיחקנו בחצרות האחוריות בגולות, בקבובות, בדמיונות, ואי אפשר היה לנחש שילדי הכאפות שהיינו יהפכו לאנשים כותבים, ואי אפשר היה לדעת שיום אחד אתה תשב בחדרים הפנימיים שלך, שהמתיקות המעיקה התפוגגה מהם זה מכבר, ותצייר את הפצע הפתוח שלך בַּמִּלִּים הכי נוקבות, ושהכאב והרחוב והשכונה והילדים ושנות השמונים יהפכו ליופי מטריד ובוער וטהור.
(טקסט שקראתי בהשקה של "ימי הפופ"/ עמיחי שלו, בלבונטין 7)
ענת יקרה, מקסים, נהניתי לקרוא את זיכרונות הילדות הספציפיים האלה… תיאור חי ואינטימי. והשורות שציטטת יפות בעיניי.
שבוע טוב יקירתי
יקירתי, תודות רבות ושבוע נפלא.
מקסים.
את עדיין מוזמנת…
אני אשמח… מתי שנוח לכם
באמת באמת
תענוג. מעולה.
תודה, רני, אני מניחה שניפגש באיזו מסיבה גליתית בקרוב…
הומאז' לתפארת ועם הרבה לב, ענת.
תודה אמיר, כיף לשמוע
היי ענת
חבל שלא הייתי שם, כלכך תיכננתי.
בכל אופן קטע יפה, הספר נהדר
להתראות טובה
חבל שלא היית, טובה'לה, היה ממש אינטימי ומרגש ומצחיק
טהור ויפה להפליא
שולמית, כמה טוב שבאת אליי לפה.
ענת יקרה, הטקסט מצמרר ביופיו.
חסרת. תודה ונשיקה.
אני מפחד קצת לקרוא. דמעות זה משהו שאידיאלי לשלוט בו. לא בא לי עכשיו
אני אשאיר את זה פה זמן מה, אתה יכול להיכנס כשמתאים לך…
את כותבת מהמם, אני נפעמת כל פעם מחדש.
תודה רבה!
כתוב מצויין, עושה חשק לברר מיהו עמיחי?
בתמצית-סופר קלוש שהוציא לפני שנים אחדות ספר על נערות בראשון לציון,
המצטיין בלשון פגומה ולא אמינה.
(הסיפור עצמו אמין לפחות במידה מסויימת)אבל אין עומק או יחוד – ביוגראפיה אופיינית למתבגר משנות השמונים שאמו נפטרה ואביו לא מתעניין בו.
ואז התהפף הכול: הנער משנות השמונים נהיה אחראי על הספרות והתרבות בוואי נט.הודפסה מהדורה שנייה וכוווווווולם
מתפעלים ומתרשמים ומצייצים מראש כל גג ובלוג
אז אל נא ידידי,תבכרו את עמיחי,זה אפילו עכשיו מוקדם מדיי ובעיקר אל תבקרו אותו כי זה מסוכן מדיי
הוא עוד יהיה מאיר שלו הבא – רק שלצידו יציצו עוד מאה מאיר שלוים.ובסוף הוא עוד יהיה עורך המוסף לספרות של 'ידיעות אחרונות'
ואז לסלאו פוקס שסידר לענת יהיה ערך מיטבי.
ובלוגיסטיות מתפעלות מתעלפות לרגליו
לא יודעת מה להגיד על זה, אני מניחה שכל אדם רשאי לדעתו
בטח אתה סטודנט למדעי הרוח, שיש לו חלומות להיות סופר, ואנשים לא העליבו אותך מספיק כדי שתבין שאתה חסר כישרון, וזו בעיה = כי עדיין חושב שיש בך משהו. כבר המתגובה הזו ניתן לראות שאתה לא יודע לנסח משפט נכון תחבירי, אתה לא יודע מתי לסיים משפט, מתי לשים פסיק, וזה עוד לפני שנכנסנו לתוכן. אז יכול להיות שעמיחי הוא "תמצית סופר קלוש" (עוד ביטוי שמתאגר את השפה), אבל לפחות הוא יודע לנסח משפטים. לך אני די ממליץ להיות אלכוהוליסט. נראה לי זה יעשה לך טוב, באמת
לא סטודנט ולא בטיח.קניתי וקראתי כי
גם אני הייתי מתבגר בראשון לציון.
ראיתי כמה הכל שטחי,כמה אין הסופר המבוגר מאמין לנער שהיה ומתערב בכתוב
כל הזמן בלי שתהיה שום תוספת עניין,איך העיר הזאת שוקקת החיים
ורעל נהיית חד מימדית ושטחית.ששום דבר מחוץ לסיפור הבסיסי הביוגראפי
לא אמין,וכמה הדמויות (האבא,האח,החברים) חד מימדיות ואטומות.מכרתי לחנות יד שנייה 8והתכוונתי לשכוח מההפסד הכספי,(זה היה לפני כמה שנים)ואז יצאה מהדורה שניה והבלוגים התחילו לצאת במחול מה יפית.
אז ספר לסבתא על סטודנטים.אני לא יודע לכתוב אז אני באמת לא כותב ודי
חוץ מתגובות באינטרנט וגם זה מעט.
שעמיחי ילמד ממני.אין כשרון ואין יכולת- אז פשוט לא כותבים.
לא הבנתי את ההתלהבות מהספר שקראתי וזוכיתי בחמישה שקלים בעדו,עד שהבנתי מי יושב בוואי נט,והכל נהיה ברור ומסנוור כמו השמש.
כשהספר יצא בפעם הראשונה לא היו שום תגובות.מעניין למה ומה פתאום עכשיו.
באמת שזכותך לא לאהוב, ויכול להיות שיש משהו בדברים שאתה אומר (למרות שאני מאמין שהתייחסות זה דבר שונה מהתלהבות. הפעם אולי כולם טרחו לקרוא, אבל לא שיקרו בהתרשמות שלהם). בכל מקרה, אני מכיר את עמיחי, וכשהספר יצא ב-2004 עמיחי גם היה בוויינא, והיה מבקר ספרים..
עמיחי שלו, שספרו "ימי הפופ" יצא לאחרונה בהוצאה מחודשת. היינו ילדים יחד.
ריתקת אותי, בהשקה, כשהקראת את הטקסט הזה.
אני מתפעל עכשיו פעם שניה, כשאני קורא אותו בעצמי.
את גילוי בשבילי. ואני אעקוב אחרי הבלוג הזה.
תודה.
מקווה שלא אאכזב אותך, אני לא מפרסמת בקביעות, רק כשמשהו ממש בוער. תודה לך.
יפה ומסקרן לקרוא את הספר של עמיחי שלו, תמונה שלמה ומיוחדת פתחת בהשראת ספרו והמפגש ההוא ביניכם. כתיבתך נהדרת
איריס קסומה, תודה גדולה.
כמו רבים אחרים, מצטער שלא יכולתי להיות נוכח בערב ההשקה. היה לי קצת רחוק וקשה להגיע לאותו הערב, אבל שמח שאפשרת לי לטעום קצת מרשמיו. כמו תמיד, טעים בפה, רך ומתוק, אבל במידה- כמו שרק את יודעת לכתוב.
שמח גם על זה שיכול אני עכשיו להוסיף עוד מימד חדש ועסיסי לזכרונותי שלי בעצמי מאותם ערבי דיסקו סלוניים ובזכותך…על שקרה בסלון באותו הערב עם הסלוצקי והלחישה אני לא ידעתי….עוד אחד מאלה המחוץ למעגל, הייתי עסוק בלחפש מים במטבח. החומוס עשה לי יבש בפה.
עכשיו התמונה רחבה הרבה יותר. תודה.
מר משה יקר, השלומות לך שם בארצות הרחוקות? טוב לשמוע ממך. חיבוק גדול ותתקשר כשאתה בא, נארגן מפגש כיתה.
הטקסט כתוב נהדר (שלך – את של עמיחי שלו לא קראתי)
תודה לך
מרגש, ענת. אותנטי. הזכרון מסתובב לאט, וההתרחשויות – מהר מהר.
הגעתי לזה רק עכשיו (תודות לאיזה תגובה הזויה בפוסט החדש) וזה מרגש ומקסים והחזרת אותי עשרים ומשהו שנה אחורה במסע קסם מסתורי. איזה יופי.