וַעַד הַבַּיִת הִשְׁלִיך
מַכְשִׁיר טֶלֶוִיזְיָה מֵהַגַּג.
הָפָּטֶפוֹן נִגֵּן –
וַלְס וִינַאִי קָטָן.
"מְנֻוָל, יִקָח אוֹתְךָ הַאֹפֶל" –
אָמַר הַשָּׁכֵן מִקּוֹמָה ג'
בְּקוֹל רָצוּץ.
אִשְׁתּוֹ רָעֲדָה מִפַּחַד:
"עָמַדְתִּי בַּמִּטְבָּח.
שָׁמַעְתִּי פִּיצּוּץ!"
השָּׁכֵן מִקּוֹמָה ב' גָמַר:
"מְשֻׁגָּע, מְשֻׁגָּע"
הָפָּטֶפוֹן הִמְשִׁיךְ לְנַגֵּן –
אַף אֶחָד לֹא מֵת.
אהבתי
שמח לשמוע, תודה
תודה נהניתי .
במיוחד שאף אחד לא ממש מת . אם כי הם נשמעים לי די מתים כולם . הבית על יושביו וועדו 🙂
שיר על חוסר תקשורת שגם מוסיקה אינה מרפאה.
יש גם צד כזה, של חוסר תקשורת. תודה על הביקור.
די מתים :]
יפה. מזכיר לי את הבניין שבו היה הסטודיו של הלהקה בה רקדתי, "קול ודממה", בו עפו כל הזמן חפצים מלמעלה.פעם כשנפל טוסטר אובן, אחד הרקדנים עמד וחיכה. "למה אתה מחכה?"שאלנו. נו, אולי עוד מעט יפול מיקרוגל
תודה, כנראה שמדובר בתופעה. צריך לבדוק את זה.
יניב, כבר אמרתי לך שלקרוא אותך זה כמו טיפול אקופונטורה למתקדמים?!..:)
הבניין הזה לא מלוכד, וועד הבית כנראה החליט לעשות מעשה!. מזל שהפטפון המשיך למגן.
לא, לא אמרת לי תמי, אבל זה מוצא חן בעיניי. לתפיסתך, שיריי מפחיתים כאב דרך דקירות? :] ונכון, מזל שהפטפון המשיך לנגן/למגן.
כן, השירה שלך היא זה סוג של ריפוי מנטלי…שלא גורם לקורא לשקוע במרה שחורה נוכח הדברים, ויותר מזה, לעיתים זה צחוק על החיים…
היי יניב,
נדמה לי (ותקן אותי אם אני טועה) שהשיר הזה בעל קווים המאפיינים רבים משיריך – שרטוט של הוויה אנושית/חברתית, בדרך כלל סיטואציה מסויימת, מנקודת מבט די אנתרופולוגית, ומתקבל מעין מיקרוקוסמוס התנהגותי.
כאן למשל, נוצר ניגוד חד בין מבחן התוצאה (אף אחד לא מת) לבין הנביחות של השכנים במין מהלכי סרק. מצד שני גם אין כל יחס לפטפון עצמו, ובודאי לא לעובדה שניגן ולס וינאי, לפני ואחרי הנפילה. מעניין גם שמצויין בשיר "ועד הבית השליך" – אין זהות ברורה (ניחוח קפקאי), והתגובה של של השכנים היא משום מה בגוף יחיד, ולא רבים (ועד). אגב מה היה קורה בשיר לו היה נכתב "ועד הבית השליך פטטון מהגג"?…
אפשר לקרוא את השיר בקריאה סוריאליסטית וריאלית גם יחד, ובעיניי זה חלק מהיופי בשיר: הוא מזקק משהו מן הרצף האנושי, פרי התבוננות, הזרה. חן.
וואו חן קלינמן, תודה, ונעים להכיר
קראת את השיר מאוד יפה ונכון. לא יכולתי להגיד את זה בצורה טובה יותר.
אני חותם על מה שכתבת לגבי נקודת המבט והניגוד והמתח שאני יוצר בין השקט לרעש. בין המנוחה למהומה המתחוללת, ובעיקר זו שעלולה להתחולל.
והרצון לשרטט דברים גדולים דרך אירועים קטנים, גם הוא מאפיין.
לפטפון תפקיד חשוב, כמו גם לנגינה המסוימת שעולה ממנו. אפשר, אם אפשר, להגיד שאני עושה איתו מבע משולב ולהקביל את נגינת הפטפון: "ולס וינאי קטן" לשורה המסיימת: "אף אחד לא מת". ואף לייחס אותה לו כביכול.
תודה
יניב, בשמחה 🙂
אתה יודע לנגן על הפטפון, יניב.
ואחרי התגובה של חן (הרווחת, יניב), מה נותר לי להגיד?
תודה, מריו. זהו? אפסו מילותיך? :] רק לא זה
לפחות אף אחד לא מת, זה גם משהו, אבל מי זה ועד הבית? אנונימוס מלא עוצמה, נראה לי שאתה מתכתב עם קפקא כבר פעם שניה.
היי אורה, תודה על שתי התגובות וקבלת הפנים החמה והלא קפקאית בכלל, אהבתי את ה"אנונימוס מלא עוצמה" 🙂
רוק סטאר ברנר, אתה כזה רוק סטאר. יופי של שיר, המוזיקה במילים נהדרת.
מעולה!
תיאטרלי!
ואיני יודע אם לויני או אלוני… אולי ביניהם.
וזו, אגב, מחמאתי הגדולה.
מתי הסרט?