או איך שקוראים למישור הגדול כותבת
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
כַּמָה זַר.
אֶצְבַּעִי נְעוּצָה בְּבֵית הֶחָזֶה שֶלְךָ
כְּמוֹ קָלִיעַ,
מְחַפֶּשֶת דוֹפֶק. מְמַשֶשֶת עִקְבוֹת פּוּלְסִים אַחֲרוֹנִים
שֶל אַהֲבַתְךָ.
זר ומוכר ומעולה
גם שיריך כמו קליע בבננות, סיגל
מצויין. בדיוק.
כמה מדויק וצלול. וכואב.
מרתק ,כי בין היתר יש בשיר איזה מתח בין הצורך באהבה ובין הרצון לחסל אותה בליבו של האהוב.
חשבתי על הקליע שמטבעו עלול להפסיק דופק ופה הוא מחפש דופק? אבל לא, האצבע מחפשת דופק. זהירות מהקליע, אהבה?
סיגל,
שולמית צודקת- כמה מוכר.
יפה ומעציב לראות שיש איום במעשה הזה, אך חיפוש האהבה הוא מעשה נואש
שיר יפה
גלית