רן יגיל סופר ועורך
מה שעוצר את רכבת המחשבות זה ההגעה אל תחנת הרכבות. לחלוחית בצדודית העין היא סמל לעצבות, היא לחץ הסובב אותי, והגרמנייה היושבת לצִדי על הספסל ומביטה ברכבות, מביטה גם בי במבט רחמים, שלא ירשה מאבותיה הגרמניים. ואני מכסה את עיניי בשתי כפות ידיי ומשפשף, ומתנשף. אני מרגיש אותה מתיישבת לידי, אני מחייך חיוך אמיתי לא מאולץ. היא מתקרבת ועוד רכבת עוברת. בלונד ועור נקבובי למולי.
",HELLO" קופצני, חיוך מצִדה.
אני מרצין ומתכנס בטבעיות, משחק את הקשה להשגה. עיניה ירוקות קטנות, אצבעותיה ארוכות סימטריות, שיער בלונד עבה שופע והחולצה חולצת גברים מקופלת שרוולים, מכנסי ליצן מבד, כחולים ונעלי לק שחורות משורכות. אני סוקר אני סקרן. אני מעוניין לדעת עם מי יש לי עסק. אני חשדן, גם אם מדובר רק במבט, שבריר שנייה, שיחה קלה, יחסי מין: היעלמות בסבך האנושות.
"את גרמנייה," אני אומר ומצביע באצבע מאשימה ואירונית כדי להפרות שיחה.
"כן, אני גרמנייה. נולדתי בגרמניה… אתה יודע שיש כמה עשרות מיליונים גרמנים בעולם?.. אתה עצוב?.. ככה אתה מתנהג באופן טבעי?.. טוב לא חשוב, עזוב את זה."
היא מתיישרת מכחכחת בגרונה ומתיישבת לצִדי, לא קמה והולכת חלילה. למי משנינו יש יותר אומץ. אומץ נער אומץ, פשוט לא להאמין, אדם מאבד רצון ליצור קשרים עם בני אדם אחרים כתוצאה מישיבה בכלא הפדראלי הזה. השפה, מה זו האנגלית השבורה הזאת שלה.
"רוצֶה מסטיק?"
"לא, תודה."
על מה לדבר? הפחד נמהל לאט לאט בחוסר הרצון וערפול החושים. וכל הקוקטייל הזה איננו טעים, לא ערב לחִכִּי, אבל הכוח הנפשי אוזל. אומץ, אומץ, נסה להשתחרר.
"גם את צופה ברכבות?"
"כן, ואתה?"
"אני צופה בהן דרך קבע."
"איך זה שלא פגשתי אותךָ?"
"אולי הייתי בצד השני של הפסים."
"אולי באמת." גיחוך מסתלסל.
"מה את עושה בספרד בכלל? את לא נראית לי תיירת."
"לא, אני עובדת כאן בפאב. אני מלצרית." שקט. השיחה נקטעת כאילו בכוונה, אני מגלה עניין לפתע, פרצופי קשוב. צריך לקלוט את דבריה:
"מדוע אינך ממשיכה?"
"זהו, אני מלצרית."
"כן, זה נחמד מאוד," אני מגלה תוקפנות חבויה שבדיעבד אוהַב אותה.
"אבל מדוע אינך ממשיכה לספר איפה את עובדת ומה הכתובת, משהו, אני יודע…"
"אני מלצרית בפאב בטולדו. זה מאחורי המק'דונאלד, רחוב 'פדריקו' שם אני גרה. יש לי דירה של חדר וחצי, קומקום חשמלי, קצת גז וכל הכלים הדרושים, אני אוכלת פעמיים ביום."
אני שותק. נו מה אני יכול להגיד. האירוניה ניכרת בעיניה, מרצדת בין אישוניה ועל פניה נסב חיוך של חוסר ביטחון מוחלט.
מדוע היא קושרת שיחה?
מה לי ולה?
"אתה לא מרגיש טוב?"
"אני מרגיש מצוין."
שקט. שום שאלה נוספת, שום תחקיר צורב, רק ישיבה די צמודה וחלוקת השמיים והספסל. עצבנות, אי-שקט כזה רותח מבפנים והשלמה אדירה דולקת בעקבותיה.
אני יכול לקום וללכת, להפנות ראש, להיות רע אל אותה בחורה. אבל לא, אני לא קם ואינני מתכחש ומצטעצע. גם הפחד, גם הרצון לא להביא אליי את גברת החמצה אחרי הפגישה, יוצרים אצלי איזון. יושב נטוע, יושב קפוא.
לפתע אני שם לב לחולצתה, חולצה גברית, כתפי ספוג המשווים לנערות מראה סקסי של שחקן רוגבּי. בראשי עולה בדיחה אינסטינקטיבית. אני פונה אליה, ממשש קלות את כתפה ומיד עוזב.
"זה טבעי אצלך?" אני שואל, מחייך חיוך מתנצל, מכיר בכך שההברקה הייתה טובה ובזמן טוב על חשבונה. היא צוחקת ותולה בי מבט חושני.
"איך קוראים לך?"
"טריאס,"
"איזה שם," אני פולט בעברית, מסובב ראשי, תופס עצמי, היא מתעניינת מאוד, קופצת גבותיה ושואלת מה היה הדבר שאמרתי.
"לא, רק התפלאתי על השם שלך"
"באיזו שפה דיברת?"
"עברית."
"אתה ישראלי?"
"כן."
"כמה זמן אתה פה?"
"שלושה חודשים. ואת?"
"חודשיים."
"טריאס, זה שם גרמני?"
"לא, הוריי מסקנדינביה."
"כן? מאיזו ארץ?"
"שבדיה, אבל אני כבר נולדתי בגרמניה."
"מה את אומרת."
"אלון היה צריך לראות אותי."
"מי?"
"לא. חבר שלי שנמצא איתי פה. הוא מת על שבדיות. הן בעיניו הנשים היפות בתבל."
"כן?"
"את יודעת שבישראל שבדית זה כמו תימנייה בדנמרק, מיד מתנפלים עליה ברחוב, חושבים שהן מאמינות באהבה חופשית, חופשיות כאלו, קלות להשגה."
היא מסמיקה מעט.
"לא התכוונתי אלייך."
"כן, למה לא. להוציא את הקלה להשגה הכול נכון. אני קלה להשגה לאילו שאני רוצה בהם, ולא יעזור להם כלום. אני מכירה את התופעה הישראלית: סקנדינביה ויצוא המתנדבות. זה בסדר… אני לא כזאת… זה לא המקרה… אתה יודע שאתה חמוד."
חמוד זה איום. זה נשמע סולח, ותרן ומפנק, ואני תחת לחץ פינוק מאבד עשתונות. החיוך המאולץ מרוח על שתי לחיי. מתנצל ומבקש להפסיק. תפסיקי. היא מרגישה ומפסיקה. גם רגישה מעט, הקרחון השבדי הזה, אבל נראית אינטרסנטית קצת וגם לא צנועה. ביטחון עצמי וקצת התנשאות המתבטאת בשקט אצילי סטואי, כאילו בזה הרגע היא יוצאת מהארמון. נפרדת מהמלט ואני ה-DATE הבא שלה, היעד הנכסף, מה עושים נגד גלי ההתקרבות הנשית הזאת? כיצד מצננים אותם. מאוחר מדי. מבטינו נפגשים. ומי שלא עושה צעד כאן ועכשיו, ההר בא עד אליו, גוחן קלות תחת לראשו, מוצא את שפתיו ונושק לו.
היא נושקת לי ותֵכף דוחפת לשון רטובה אל בין שפתיי, מתנשקים בלהט עד אובדן אוויר, אני מניח אותה בנחת על כתפי והיא נחה שם: יכול אני להרגיש במבט הירוק והרגוע שלה, על אף שהכחול השמימי חודר לעיניי. עוד נשיקה ועוד נשיקה. גיפופים. נגיעות חזה בחזה לא די לפגישה ראשונה? לא, צריך גם לגעת כמו בסרטים הכחולים שהיינו מביאים בעבר בווידיאו. היא מניחה באלגנטיות מסתורית את ידיי על זוג שדיה ואני לוחץ אותם קלות. היא נאנקת ומתקרבת אליי, ידיי נכנסות אל מתחת חולצתה וכבר אני מתקשה להבדיל בין איבריה לאיבריי.
רן שלום!
הצלחתי לעלות על הרכבת שלך.
הסיפור זורם, השפה רגישה וחיה. יש תנועה של מסע בתיאור הקונקרטי ובה בעת בנגיעה האישית במחוזות הנפש. יופי! רוחה
רוחה היקרה, תודה לך על תגובתך היפה. אהבתי שהמשכת את דימוי הרכבת מן הנובלה אל תוך התגובה.