רן יגיל סופר ועורך
תימני בלי הסטריאוטיפים
מרדכי טבּיב, כעשב השדה, הקיבוץ המאוחד, 256 עמ'
'כעשב השדה' הוא רומן המתאר את התבגרותו של צעיר בן לעדה התימנית, שגדל בשכונה בשוליה של מושבת איכרים, בשנות העשרה והעשרים של המאה העשרים.
כדרך רומנים, שגיבוריהם עוברים תהליך של מסע-חניכה, מורד הגיבור הצעיר יחיא באביו המכובד, מרי יחיא, מנהיג העדה; הוא חווה חוויה של אהבה ראשונה, עורך מסע אל הכרך הגדול, הלא היא העיר תל-אביב, פוגש בתפישות עולם חדשות הרווחות בסביבתו ובא במגע עם הטוב והרע, עם המסוכן והמחשל.
אך למרדכי טבּיב (1910־1979) ייחוד רב ככותב. הוא נושא בחובו את הביקורת של מי שבא מבפנים, לעומת קסם המזרח של הסופר חיים הזז ('היושבת בגנים', 'יעיש') הבא מבחוץ. הזז, בדרכו הפרטנית והלמדנית, למד את חיי התימנים מאל"ף עד ת"ו, אך נותר כמתבונן חיצוני. התימני שלו הוא תימני גלותי, מתבדל, צנום, צנוע ובעל זקנקן תיש; התימני של טביב הוא לא מרי סעיד של הזז, הוא גם אינו מנשה, התימני הנחמד של חסמב"ה, זה ההולך בעקבותיו של ירון זהבי המנהיג הגיבור האשכנזי; הוא יוזם, הוא חופשי, הוא תוקפני ועומד על כבודו, מעמדו ומוצאו. אין הוא אברך-משי, הוא בעל-גוף.
לאורך הספר האב והבן מתעמתים לא אחת עם החברה האשכנזית השלטת, כאשר הם מבחינים בניצוּל או בצביעות. מדהים שהרומן הזה הופיע בשלב כלכך מוקדם בפרוזה הישראלית, ב-1948.
טביב אינו מפסיק להפתיע. הוא מתאר חברה צעירה של נפלים, ילדים שהתייתמו או ברחו מהוריהם וגרים ב'הכנסת אורחים', הווי של סיגריות וקלפים, צד אחר של הציונות, ואפילו הומוסקסואליות בין בני תשחורת. אחד הנערים אומר ליחיא: "טיפש! כמנהג בעל ואשה נעשה לעצמנו. פעם אני הבעל ואתה האשה, ופעם היפוכו של דבר. אתה הבעל ואני האשה" (עמ' 92).
גאולה באה לו ליחיא דווקא ממי שלימים ייחשב לממסד המושמץ ביותר, תנועת הפועלים. יחיא מתחיל להבין מושגים חדשים המקנים לו הסתכלות חדשה על החברה: ניצול, שוויון. גם כאן אין הוא 'הספרדי התורן'. הוא נשאר הוא, ללא רצון להידמות למישהו אחר. טביב מתאר את התרחקותו של יחיא מעולמו של אביו ואת התקרבותו לתנועת הפועלים באמצעות המגע, המפגש הראשוני, הריקוד, ההורה; לעומת זאת, המגע עם המחתרת הימנית מתואר כמגע כואב, שנגמר באלימות כתוצאה מאי-הבנה בזמן תרגילי-סדר. טביב יודע לשים דגש על כוחה של החוויה הראשונית כמנחת-דרך במהלך החיים.
אפילו המיתוס המקשר תימני עם פלאפל נשבר בידי טביב. הגיבור אינו מכיר את המאכל הזה כלל וכלל, שהרי פלאפל הינו מאכל מצרי, שאומץ בדוכני השוק ובכרם התימנים פה בארץ. "ולא עברה כמחצית השעה, ושלמה היתום הוליכם עקלקלות בתוך סמטאותיה של יפו עד שזכו ורגליהם עמדו בפתחו של כרם התימנים. הכניסם לאולמו של פונדק אחד, שמעשה בעליו כל-עיקרו אינו אלא בטיגון נדמה להם: מיני קציצות משונות ואמר: 'שבו לכם בזה, ואני הולך לי לשעה קלה, ואחר אשוב לקחתכם עמי. ובינתיים היטיבו לבכם במעט פיתות ופלאפל'. 'מה דינו של מאכל זה ששמו פלאפל?' שאלו יחיא בן יחיא. 'מאכל שלא אכלו אבותיך ואבות-אבותיך מיום היותם על האדמה" (עמ' 175).
חלק מן התובנות החברתיות הכרוכות ברומן זה מספקת לנו חיה הופמן במסתה שבסוף הספר, וכן הרשימה האישית והחזקה של משה שמיר, המצורפת אף היא לספר. הופמן מצטטת את טביב מתוך ריאיון עִמו ב'מעריב' בשנות החמישים: "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית".
חסר אחד מצאתי ברומן. יותר מדי תעלולי-ילדים כלפי מבוגרים מוחצנים בסיפור; יותר מדי מעשיות בנוסח של השובב המערים על המבוגרים. עניין זה מַלְאֶה קצת את הקורא, כי הוא צפוי מראש ומוכר מספרים רבים. עם זאת, לטביב צד לשוני חזק בכתיבה. הוא עוסק ישירות, ובאופן חד מאוד, בלשון. הוא מתעתק את ההגייה של האשכנזים, של התימנים. למשל הוא מקפיד שהאשכנזים יקראו ל'יחיא', 'יכיא'.
יש פרק המתאר שיעור באנגלית בבית הספר של המושבה, שאליו בוחר הגיבור להגיע לאחר שמאס בלמידה ב'מעלמה', החדר התימני. הריחוק הגדול בין הנושא, במקרה דנן, השפה האנגלית, לבין מי שאמור ללמוד את השפה, ילדים ספרדים ואשכנזים, יוצר מעמד מקסים ומגוחך. זהו מעין שיח חירשים-אילמים בין מורה לתלמידים, וטביב מיטיב להעביר זאת באמצעים לשוניים מובהקים. ככלל, ההומור של טביב, הבקיאות במקורות, הפרפראזות המציגות עברית עשירה ומגוונת, מעוררים געגועים עזים לספרות רבת-רבדים.
טוב להיזכר בטביב. לטעמי הוא, כמו כמה מגיבוריו ביקש להיות סופר ישראלי ולא כמתעד פולקלור או נוסטלגיה. יש בו עניין רב גם היום.
שבת שלום
רות
היי רן טוב לשמוע שיש מישהו כמו מרדכי טביב שכתב אז בבטחון כזה גמור את הדברים האמיתיים מעניין מאד לקרוא תודה רן איך הייתי מכיר בלעדיך וחוץ מזה נראה שאצטרך להתבודד שנה שלמה כדי להספיק רק מעט ממה שאתה קראת
בכל מקרה אני שמח שיש דבר כזה ומקווה שהחומרים האלה גם מגיעים לבתי הספר ולא רק חיים הזז
דוד היקר, תודה לך. משך שנים רבות לימדו את סיפורו הקצר-ארוך היפה של מרדכי טביב "כינורו של יוסי" הנוגע לשכול בבית הספר, כי זה סיפור מעולה, מעין נובלה וכי בסופו של יום טביב, כפי שרות בלומרט כתבה כאן ובצדק, היה חלק מן הממסד המפא"יי ויקירו של משה שמיר. לצערי, כיום כבר לא מלמדים את הסיפור החזק הזה עד כמה שאני יודע, הנוגע בשכול של אישה תימנייה, פמיניסטית וחזקה, הגברת ידידה. באשר לחיים הזז, לצערי כבר לא מלמדים גם אותו וכל שנותר הוא ש"י עגנון בבתי הספר, ללא ספק גדול סופרינו, אך אין די בכך. אני חייב לציין שחיים הזז הוא סופר נפלא בסיפוריו הקצרים (שלולית גנוזה, רחמים, הדרשה), ברומן שלו "היושבת בגנים" ובאפוס מאגנום שלו "יעיש". יש לו יכולות סיפוריות נדירות, והוא השפיע על סופרים עכשווים דורות אחר כך, למשל אלברט סוויסה ו"עקוד" שלו. אגב, עקבות לפרוזה של טביב עצמו אפשר למצוא למשל אצל הסופר המוכר בימינו דן בניה-סרי.
היי רן
תאר לך שאני זוכר את שלולית גנוזה מבית הספר ודווקא את הזז ועגנון יותר לטובה מביאליק למשל שברור שגם הוא משורר גדול
חבל שלא ממשיכים ללמד את הזז ובכלל הבעייה היא שכנראה לא לומדים מספיק ספרות ושירה
נכון לא הייתי פריק של ספרות אבל בזמני הוקדשו המון שעות לכך רק שלימדו יותר את המערב
הייתי רוצה שילמדו יותר
אבל עם מי עם ליכוד ביתנו?
וגדעון סער שמה שחשוב לו זה סיורי תלמידים בחברון?
בכל מקרה הנה בזכותך הכרתי ויש גם סיכוי שאקרא אותו
אני אוהבת את ספריו של מרדכי טביב ואת ספריו של הזז.קראתי אותם לפני שנים רבות. תודה שהעלית אותם שוב לתודעתי
עופרה היקרה, תודה לך על הדברים האלה. שבוע טוב, רני.