רן יגיל סופר ועורך
12.05
סולם הכבאים מגיע סוף סוף אל שפת הגג – בוקר טוב אליהו. אותו רגע עצמו מביאה הרוח ענן-עשן כבד, המכסה את קצהו העליון של הסולם וסביר אינו יכול לראות אותו. הוא נתקף שיעול נורא. מוזר בעיניו שעד עתה מיעט להשתעל, כאילו דחה את כל זה לעכשיו, כאילו העשן עבר לידו.
לשונות אש אדומות פורצות אל הגג, מתפשטות בין הדוודים והמכלים, מאיימות על השרידים האחרונים של מה שהיה עד לפני שעות אחדות בניין משרדים מפואר.
אחר דקה, כשמתרומם העשן, נראית צלליתו המתנודדת של אריה סביר יורד בסולם ברגליים כושלות. הסולם ארוך-ארוך ונראה שלא ייגמר לעולם. רגל – חווק, רגל – חווק, אריה סביר, גיבור היום, יורד בסולם.
כשהוא מניח את כפות רגליו על הקרקע, ראשו מסתובב והוא שומע מחיאות כפיים אדירות, נחשול שכזה כאילו היה חנה רובינא ב"הבימה".
ואיזה מסע עיוועים היה לו בטרם ירד מהסולם
חולם בלבו על כל מיני צ'רצ'לים מלאכים…
ככה זה בחיים
מן הסתם
תורים וסולמות
ומלאכים עולים ויורדים?
יותר יורדים לא?
אכן כך, חנה. את צודקת. עם זאת, המעשה עוד לא הגיע אל קצו. הוא לפני סיומו. רני
רני שלום!
"רגל – חווק, רגל – חווק," בקריאה ראשונה, דמיינתי יצורי ענק בעלי כנפיים מתחת רגליו של האריה. מיד פניתי לעזרת המילון ושם כמובן נעלמו כל החגבים ומרבי הרגליים לטובת התור והסדר הטוב של הסולם: *"מדרגה, פס עץ, שלב" – נחה דעתי, הבנתי שגם אריה סביר והזוי משהו, מפנים את מדרגות העולם הזה ושלביו כאשר הוא יורד אליו(כמעט) מן העולם הבא.
תודה, רוחה
* "מילה במילה" – איתן אבניאון / איתאב בית הוצאה לאור
תגובה יפה להפליא. רוחה, אצור קשר ונדבר. רני