רן יגיל סופר ועורך
11.45
סביר רואה מהגג שהמשטרה מצליחה למתוח חבל עבה ברחוב נחלת בנימין, והיא מתחילה לגלות נוקשות ונחישות בהדיפת הקהל, כאילו לא רק סביר, אלא כולם שמעו לפתע בקולו של האיש השמן והסמכותי. ההליקופטרים חוזרים.
סוף סוף מצליחים הכבאים להציב את סולם-הגלגלת הארוך. אישה הֶריונית יורדת ראשונה בסולם. דווקא אלה שחייהם בכף מגלים עתה תחת עיניו הבוחנות של אריה סביר – התנהגות אבירית. אין דחיפות ואין צעקות סביב הסולם. ראשונות הנשים, אחריהן הגברים. אחרי הכול סביר כבר קבע – יש תור.
ההליקופטרים חגים מעל. עיניו של סביר עוקבות אחריהם. הם כנראה מחפשים דרך לשלוף מספר אנשים התקועים במלכודת עשן בחדר הקיצוני שבקומה הרביעית. הצופים במתרחש מן הגגות הסמוכים מנופפים בידיהם, מכוונים את הטייס והנווט לחלון. הם מתמרנים בין ניצוצות וגִצי אש נוראיים. סביר מדרדר את גופו החבול אל קדמת הגג, חולף על פני המעקה כמו שקופץ במוט חולף מעל הרף. רגלו הפצועה והמדממת משפשפת את הבטון המחוספס, והוא חש צריבה איומה.
ההליקופטר מתקרב אל החלון ממנו בוקעות הצעקות, התקרבות מסוכנת. סביר מצליח להחליק מן המרזב אל הקומה החמישית, ומן החמישית אל הרביעית. כעת הוא חוצץ בין המסוק לבין החלון. הוא חושב לעצמו מדוע אין הם מנסים לנפץ את החלון, האנשים הכלואים שם. נראה שהפאניקה גברה שם בפנים על השכל הישר.
הוא מבחין בדמות ענקים מאחורי המדחף הרוכבת על ההליקופטר, כאילו היה זה צרצר ענק. שוב פפיון מנוקד, אך הפעם וֶסְט מכופתר עם שרשרת זהב המשתלשלת משני צדיו. כובע פֶדוֹרָה עטוי בנדרולה עם סרט פרפר. איש של פרפרים הוא הדמות השמנה הזאת. יושבת על ההליקופטר בבטחה כאביר אנגלי על סוס בימי הביניים בדרך אל טירתו. היא אפילו לא מחזיקה את המסוק בשתי ידיים כדי לא ליפול ומסתפקת באחיזת הרגליים העבות. ביד אחת סיגר, ובשנייה היא מסמנת V באצבע ובאמה. זה צ'רצ'יל, הוא חושב לעצמו וכמעט מתעלף מעייפות, זה שוב וינסטון צ'רצ'יל של אבא. והדמות לוחשת לו: "אתה יכול לספוג זאת."
אין לו כבר כוח לנפץ את החלון הזה, אבל מבפנים נראות צלליות ידיים וזזות רגליים והן נראות כקוראות לו כמו מתוך יוֹרָה רותחת של מכשפה. והוא נזכר בטבלה של אבא שלו, זאת שעשתה סדר באחוזי התגמול עבור נָכוּת; ההיא שהיה עליו לשנן כשנכנס עִמו למקצוע הביטוח. איברים סדורים לפי התור. והוא ממלמל לעצמו: אל תידחפו – יש תור. יש מקום לכולם. יש פוליסות לכל אחד ואחד. אני מבטיח.
אם המבוטח נפגע בגופו, עקב אירוע שבר תאונתי, ישולם פיצוי כספי המחושב כאחוז מסכום הביטוח שבחר, כמצוין בלוח הפיצויים ובגין שברים אלו בלבד:
כמה שווה יד? 35%, ורגל? – אותו הדבר. ואף? עניין פעוט, 3% בלבד; כף רגל ואצבעות? – 10%; כף יד ואצבעות? – כנ"ל.
אביו היה בוחן אותו מתוך הטבלה לא לפי סדר, מבלבל אותו כדי שיזכור אותה היטב.
עצם הזנב? – 10% גם כן; אבל קרסול? 35%; שורש כף היד? – 20% חבּיבּי; חוליה, קשתית חולייתית? – 35%; כתף (עצם הבריח ועצם השכמה); חזה (כל הצלע ועצם החזה); גולגולת (לבד מהאף והשיניים)? – כל אלה 35% בלבד, ורק אגן וחוליה, גוף חולייתי (לבד מעצם הזנב) – זה 100% פיצוי. מה שאומר חבּיבּי, שאתה בכיסא גלגלים. והוא נוגח בכוח בחלון כשהוא אוחז בשתי ידיו במרזב, והזכוכית מתנפצת על פניו.
לשנייה הוא עוד מספיק לראות את המשקפיים שלו שכמעט לא ניזוקו עד עתה, צונחים ארבע קומות מטה בסיבוב. הוא אינו רואה דבר, ולא יכול לעזוב את הידיים כי אז ייפול מטה ארבע קומות וייהרג. הוא אינו רואה. הוא עיוור. רק חש קילוח דק משני צדי עצמות הלחיים וטעם של דם על השפתיים והלשון. הוא עיוור, אבל בכל זאת משהו הוא רואה במטושטש. הרוכב על המסוק כשפירית גדולה מנופף לו בידו. נדמה כי הוא מצדיע לו. רגע, הוא כן רואה. בהבזקים! אנשים. כמה אנשים חולפים על פניו, ממש סמוך אליו. יד מושטת, זו כנראה ידו של הנווט כי זה אותו קול שדיבר אליו קודם על הגג – "אתה בסדר? באנו לקחת אותך. אתה בסדר?" אבל סביר מתעקש ואומר אל תוך הבזקי האור ואחר כך אל החושך המוחלט הקונה את מושבו בעיניו, "אני בסדר, קודם הם – יש תור."
הוא שומע את הקול האומר לו: "הם כבר בסדר. הם עלו למסוק. אתה בא?"
"לא." הוא לוחש, "אני בינתיים נשאר." וכבר הוא מעלה את גופו מטר-שניים על המרזב, בקושי רב, ומגלגל פעם נוספת את גופו הפצוע אל מעבר למעקה הגג.
יפה מאוד
ומוטיב התור הולך וצובר תאוצה סמלית אהבתי את הקטלוגיזציה שעשית בענין דמי הבטוח
יפה
לכל דבר תור
חנה היקרה, דבר אינו חומק מעינייך הקוראות ברגישות ובקפידה. זר-תודות לך. את סופרת ואשת-ספרות אמיתית, עמקנית וכנה. רני.