רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
שלום יובל
תודה על "סדנת הקריאה" המחכימה שלך.
ובקשר לדברים שארגת במאמר הנוכחי ,הקשורים לשירה העברית:
1. אכן, דן מירון מוציא במוסד ביאליק את דורי מנור.
אני מסכים אתך שזה מגוחך ומרגיז, לא מפני שאני מסכים עם דעתך על כישוריו הפיוטיים של דורי מנור, בכלל לא. אלא בגלל היוהרה והחוצפה (בעיקר של דן מירון) להוציא דבר כזה למשורר בן 39 במוסד שאמור לתת חותם של קלסיקה. בסופו של דבר, הרי לא מדובר בגאון יוצא דופן וב"כמות" מרשימה של יצירה הראויה למיסגור.
2. מי קובע מי גרפומן ומי לא? האם יובל גלעד? למה הוא?
3. דן אבידן ודליה רביקוביץ' לא נזנחו על ידי הממסד, להפך פונקו בכל הדרכים האפשריות. אלא ששניהם היו חולי נפש קליניים שלא ידעו לנהל את ענייניהם הכספיים.
יהודה עמיחי ואחרים התפרנסו מהוראה או מדברים אחרים. התפרנסות מעבודות "רגילות" אינה פוגעת בדרייב היצירתי של משורר ,גם לא גוזלת זמן שאולי היה מוקדש לשירה.
משיחות שניהלתי עם משוררים ותיקים ומוערכים למדתי: כשהשיר מגיע- אז הוא מגיע, בזמנים ובמקומות מפתיעים ,לאו דווקא באותם רגעים שאתה "פנוי".
4. כמו שכתבת באחד מהמאמרים שלצערי מחקת: כמעט ואין קוראים לספרי השירה ,בין אם יצאו בהוצאות "נחשבות" ובין בהוצאות פחות נחשבות או כאלו שלא ממיינות בכלל את כתבי היד, לכן- יכול כל אחד להוציא את ספרו בעצמו בהוצאה פרטית וזה לא צריך לעלות לא יותר מאלפיים שקלים.
כ300 ספרי שירה יוצאים בשנה בישראל. אני חושב שזה שיא עולמי. כולם כותבים. כולם משוכנעים שהשני גרפומן (תמיד זה האחרים, אף פעם לא אנחנו).
מי יחליט?
בברכה
גיורא
לא קראתי את המאמר הנ"ל די בעיון, בעיקר כי די לי בנימה הקנטרנית בכיינית של מי שסבור שרק הוא וטעמו האישי לחלוטין יכולים או צריכים לקבוע את מהלך או פני הדברים בשדה הספרותי. יכול להיות שאני טועה, אבל יש ליובל גלעד איזה התנגדות אוטומטית עם מי ששפר עליו מזלו והצליח או זכה לאיזה התייחסות או ביקורת ממסדית חיובית, והוא מייחס אותה תמיד לקשרי קשרים וליכוחי פנכה וקרבה לבעלי המאה. לשמחתי אני יכולה להעיד שלא כך הם פני הדברים. לא תמיד בכל אופן. אני כמובן מודעת לכשלים הרבים בהקצאת משאבים לטובת הסופרים והמשוררים, אבל מכאן ועד לקביעה הגורפת, אפילו מקוממת כנגד מנור, שאין בכלל ספק בנוגע לתרומתו הגדולה להתפתחות השיח הספרותי והיצירה הספרותית, הדרך ארוכה, אין סופית לדעתי.
לא מכירה את העוסקים בדבר, אבל כשהלנה כתבה רשימה עם בקורת קטלנית הגבת אחרת.
אני חושבת שיובל אומר מה שהוא חושב. עם אני מסכימה או לא עניין אחר. לא יודעת על זה מספיק.
שבוע טוב.
לסיכום: כולנו אוהבים את מי שאוהב אותנו ולא את מי שלא אוהב אותנו.
ומי שלא אוהב אותנו רע. ומי שכן נפלא.
וזהו הויכוח מיותר.
שבוע טוב.
סליחה, ליחוכי פנכה