"אני ואפסי" 2 – פרק שני מרומן

 

2.

"אנשים הם כמו צדפה/ הם קשים בחוץ/ הנה גע בקליפה,/ אם שלך חזקה/ לא יקרה דבר/ רק התנגשות/ איש מזה לא ימות.// עמוק בפנים אנשים כמו צדפה/ רכים, ענוגים,/ מי שנוגעים לו בַּתוך/ עלול להיפגע,/ אנשים שקולים קוראים לזה/ נקודת תורפה." (מתוך הפזמון "אנשים כמו צדפה", מבצעים להקת הפאנק "הכרבולות", סולנית "אני ואפסי").

 

   "תיכנסי, תיכנסי," לחשתי לחישה רועמת ועשיתי תנועות חדות עם היד. חשתי שאני עומד להתעלף. הכול סבב מסביבי. זה לא שהסתובב לי הראש, הייתה לי תחושה כאילו החפצים עצמם מסתובבים חופשי בחדר. כמו שיכור, כמו מסומם, הפה היה יבש נורא וסדוק. חשתי צימאון איום בגרון. כנראה בעוד רגע אקבל אירוע מוחי. בטוח ככה מרגיש מי שעומד לקבל סטרוק.

   "תיכנסי, תיכנסי," זירזתי אותה פנימה במעין זעקת לחישה, אבל היא נשארה לעמוד שם במסגרת הדלת, במִפתח, והפנים שלה הפכו ארוכות וצרות כמו בסרטי סנימסקופ. לפתע היא ניעורה ופסעה צעד אחד פנימה. סגרתי אחריה את הדלת מתנשף. באור החדר הבחנתי בה היטב. היא הייתה יפה מאוד, מאופרת כבד: ליפסטיק אדום ומסקרה שחורה. עצמות הלחיים נצבעו כנראה בסומק סגלגל. כמו ערפדית, חשבתי. ככה הם כנראה אוהבים אותה. פתאום שמעתי את הקול שלה. עד עכשיו לא יכולתי לשמוע כלום כי האוזניים שלי היו סתומות כמו בזמן נחיתת מטוס. שמעתי היססססס לא ברור בשתיהן. זה בפירוש לא היה הקול שהייתי רגיל לשמוע בבית. הדמות – כן, אבל הקול – לא, כאילו מישהו מדבר מאחוריה ורק שפתיה נעות, כמו פיתום.

   "הייתי צריכה לדעת שאני אמצא אותך כאן, מובן, איך לא. פונקציונר של תרבות בבילוי של אחר הצהריים." היא קרבה אל המיטה והציצה לתוך התיק, "לינדסי קמפ וה"בולשוי בלט", שאני אעשה איזה פירואט בשבילך אדוני, אה? איזה פלייֶה או רלווֶה קטן? איזה פָּה דֶה דֶה, משהו? אולי אתה רוצה לראות אותי רוקדת בלי חזייה? סטריפטיז! מה דעתך על סטריפטיז כאן ועכשיו." אמרה, ולרגע נדמה היה שהיא מאדימה מתחת לאיפור הכבד. מיהרתי אל השולחן והרמתי את הכוס בידי. גמעתי ממנה שתי גמיעות והתכונה שבחדר פסקה. החפצים חדלו להסתובב בגובה עיניי ולעופף באוויר מעל ראשי.

   "אני…" אמרתי, "אני…" מלמלתי.

   "ואפסי!" אמרה נחרצות. "אני ואפסי," חזרה. "כן, זאת אני בכבודי ובעצמי, מי אני ומה שמי? "אני ואפסי" המפונקת שלך שמזדיינת עם גברים בשביל כסף. אבל אל תדאג, אבא, זה לא להרבה זמן." אמרה והתיישבה בצד אחד על קצה המיטה.

   "אני באמת לא מבין איך," בלעתי רוק תפל והמשכתי, "כלומר, מה בחורה כמוך עושה כאן?"

   "יש לך עוד את החוצפה לשאול, אני לא מאמינה. אתה אפס, מה זה אפס, כזה קטן, פצפון." היא הדביקה אגודל אל אצבע חזק חזק: "כזה קטן". התיישבתי בקצה הנגדי של המיטה והפניתי את גבי אליה. גב אל גב ישבנו. קשותים. תרתי אחר הממחטה בכיס, שלפתי אותה וניגבתי באטיות את זוויות פי. אחר כך הבטתי בכפות רגליי הגרובות, הן נראו לי מעוותות. אורי זוהר אמר לי פעם שכשלא נעים לראות מה שקורה על הבמה, כשההצגה לא טובה, מביכה, אז מסתכלים בנעליים כאילו יש שם משהו. ביידיש זה נשמע יותר טוב, "קיק אויפ די שיך." הממחטה נפלה לי על הרצפה, אבל לא טרחתי להרים אותה. העיניים שלי הצטעפו. בחלומות השחורים ביותר שהיו לי על "אני ואפסי", והיו לא מעט, לא חשבתי שזה יקרה לי. "אפס קטן" שמעתי את הקול מאחורי גבי, זה לא היה הקול שלה, זה היה כאילו מישהו דיבר אותה.

   "אפס קטן – מה בחורה כמוך עושה כאן?" היא חיקתה את קולי באופן מוגזם, לעגני. "איזו צביעות. איזה אריסטוקרט היפוקרט. אולי תשאל את עצמך אדוני, "מה אני עושֶה כאן?" מה עושה כאן מנהל "פסטיבל ישראל?""

   "בפוטנציה," קטעתי אותה בלחש.

   "כן, בפוטנציה," היא לחשה בארס. ואחר כך במין דרמטיות קרקסית של כרוז קמה, התחילה מהלכת בחדר וקוראת: "גבירותיי ורבותיי קהל נכבד מאוד מאוד, מנהל "פסטיבל ישראל" בפוטנציה, מר ישראל ידעון הנכבד, בא לכאן כדי להוכיח קבל עם ועדה שהוא גבר, אין לו בכלל בעיות אימפוטנציה, והוא ראוי מכולם לתפקיד הרם – זה מעשה אמיץ! מחיאות כפיים, גבירותיי ורבותיי, לאיש הנועז הזה. ומי אשמה בפיתוי הנורא? מי? מי? מי? כמובן, הזונה הטיפשה שמשתפת איתו פעולה. לא הוא, חס וחלילה, הוֹ לא!" היא שמה בדרמטיות את גב כף היד שלה על המצח כמו השחקניות מהאסכולה הרוסית של פעם, כמו רובינא, אובר-אקטינג מוצלח כזה לא ראיתי מזמן. הייתי בשוק. "לא! לא הוא אשם, האדון המהוגן הזה. רק הזונה הבלה והמסופלסת אשמה, היא פיתתה אותו, הלילית הנוראה, אלא שהפעם הזונה זאת הבת שלו. אתם שומעים, קהל נכבד?" והיא קירבה את פרצופה קרוב אליי ונראתה כמו שֵדָה זועמת, "אתם שומעים? הזונה זאת הבת שלו."

   שתקתי. היא חזרה לשבת על קצה המיטה כשגבה אליי. התמלאתי כעס, עליי, עליה. חשתי צריבה בידיים. רציתי להסתובב באחת ולסטור לה. אם דרמטיות, אז עד הסוף. ככה. להפתיע אותה. להוציא אותה מהשוק, ואולי אותי. אבל במקום לעשות את זה, דחקתי את שתי כפות ידיי תחת השוקיים ולחצתי ולחצתי ולחצתי. הג"יימס בונד נותר פתוח בינינו כפי שהיה – פעור פה. בזווית עיני הבחנתי שהיא שולחת יד אל קרביו ושולה מתוכו את הפרוספקט של לינדסי קמפ. "מעניין מה המופרע הזה היה אומר על מה שקורה כאן מבחינה משפחתית." האצבע המושלמת שלה הצביעה על הפרוספקט שעליו נראה לינדסי קמפ חנוט בטייטס ירוק בדמות פּוּק ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר. "ראית שהם תלו במסדרונות עבודות של אימא? גם היא כאן?! איזה יופי! כל המשפחה תחת קורת גג אחת באכסניה המכובדת הזאת. יש להם טעם טוב באמנות לבעלי המלון הזה, שמשכירים פה את החדרים לפי שעה."

   הבטתי לעבר המרפסת וראיתי את כיכר אתרים והמרינה מוארות. רחוק יותר בעומק הים עגנה ספינת סוחר גדולה. כל האורות שלה דלקו והתוו את מִתאר האונייה באופן כל כך ברור עד שחשת, למרות המרחק, שאפשר ממש לגעת בה. זה נראה כמו מסגרת, או תמונה דו-ממדית. שיננתי לעצמי את המספרים מתוך המודעה בעיתון. דווקא ברגע זה הספרות האלה נתקעו במוחי: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. משכתי אט אט את כפות הידיים מתחת לברכיים וראיתי עד כמה הן הלבינו. הדם עזב אותן. קמתי בבת אחת וניגשתי בנחישות אל הכיסא שליד המכתבה. אספתי אותו בחטף ומיהרתי להתיישב מולה, גווי כפוף, קשות, הזרועות נשענות על הירכיים. רציתי להרים את עיניי ולהישיר אליה מבט, אך לא יכולתי. קצת אומץ ישראל, חשבתי לעצמי, תגלה קצת אומץ בנאדם. אתה הלוא האבא כאן בסיפור. פשוט לא יכולתי. גם בלי להביט בה חשתי בה, יושבת קפואה, גבעולית וגאה על המיטה. יפה מאוד. ארוכה מאוד. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים הסגולות. דמעות בצבצו אצלי בשורשי העיניים. חשבתי, אני לא אבכה, שנים לא בכיתי, אז עכשיו שזה ייצא? חביבי, אתה האבא פה, תתעשת. ישראל, מי שמרחם על עצמו מזדקן מהר. חזרתי על המספר בקול: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס, היה בזה משהו מנחם, אבל לא יכולתי להרים את הראש ושוב מלמלתי את המספר.

   היא קמה וסבבה סביבי במעגל. עיניה הבחינו בממחטה שעל הרצפה. היא אספה אותה, ניגשה אליי, נתנה לי את הממחטה ואמרה ברוך: "קח, אם לא תנגב בה את הדמעות, אז לפחות תנגב בה את הרוק התפל הזה בקצות השפתיים ואם גם זה לא, אז לפחות תשחק איתה בקצה של האצבעות. זה ירגיע אותך. תרגיש פחות נבוך. נו קח, קח!" עכשיו פרצתי בבכי חנוק. הרמתי את הראש לאט לאט מעלה, ונתקלתי בה. ארוכה הייתה ונדמה היה שהראש והגוף שלה יתארכו ויבקעו את תקרת החדר. נזכרתי איך רותי ואני לקחנו אותה כשהייתה בת ארבע לראות את "אליס בארץ הפלאות", הסרט המצויר המפורסם של דיסני. זה היה בקולנוע "גת" הישן ליד העירייה באבן גבירול. הרגליים של "אני ואפסי" בקושי הגיעו לקצה הכיסא ואיך שנפתח המסך היא אמרה "יו, איזה טלוויזיה גדולה יש להם כאן". פרצנו בצחוק, רותי ואני. זה היה מין הפוך על הפוך כזה. ילדה סופר-מודרנית שחוותה את הטלוויזיה לפני שראתה סרט בקולנוע.

   "את גם משתמשת בסמים?" שאלתי אותה תוך שאני מציץ בחטף במראה שמולי ורואה שפניי הלבנות מכוסות בכתמים אדומים, איים של בושה.

   "אבא, רק לידיעתך, אני מעשנת גראס מגיל שש עשרה. נו, אז מה? מה זה בכלל קשור לזנות אני לא מבינה. חצי מהעולם הזה לוקח סם."

   "זה כמו השיר של שלמה ארצי," התעוררתי.

   "עזוב עכשיו את שלמה ארצי," היא התעצבנה. "העבודה שלי בתור זונה היא זמנית לחלוטין. אני מתכוונת לנסוע מכאן. הרי תמיד שנאתי את המקום הזה ישראל, איכס, אתה יודע. חוץ מרוני ליבוביץ", אי אפשר להזדהות כאן עם אף אחד."

   "מי זה רוני ליבוביץ"?" שאלתי ומחיתי בממחטה את הרוק בזוויות פי. "מי זה?!"

   "האופנובנק. זה שדפק לחמצן של המדינה, לבנקים, את הקופות לכמה חודשים. זה הבנאדם הכי אמיתי פה."

   "אין ספק. אמירה שקולה ולא פרובוקטיבית." רציתי להגיד לה שאני לא מאחל לעצמי להיות אימא לילדה שעומדת בתור לבנק ופתאום מתבצע בו שוד מזוין. רציתי להטיף לה, אבל החלטתי שלא. "תגידי," שאלתי, "לאן את נוסעת?"

   "ללונדון. זה הכיוון שלי. אני חוסכת כסף כדי לנסוע לשם. אבא, שם עושים מוזיקה. מי כמוך יודע. הרי אתה הוא זה שמביא את המוזיקה הזאת לכאן, לא? בעצם מה אתה יודע, זה בשבילך הכול כסף ורייטינג, את המוזיקה האמיתית אתה לא באמת שומע. אתה לא באמת מקשיב לה."

   חשתי צריבה בחזה ושוב החפצים בחדר החלו להסתובב לי מול העיניים באופן עצמאי לגמרי.

   "כן," אמרתי, "אני מודה באשמה. אני מביא את האמנים האלה ועושה מזה כסף טוב." נאנחתי.

   "זוכר שלא התלהבת מהשיר ששרתי אז במועדון," והיא התחילה לשיר לאט בקול הנמוך והקצת מחוספס שלה את השיר. הביצוע המקורי היה רעשני מאוד עם הרבה קפיצות עם הסטנד של המיקרופון וחריקות דיסטורשן של הגיטרות החשמליות; אבל עכשיו היא שרה את השיר רך כל כך, שקט, כמו בלדה, כמו איזו נערה קטנה ועזובה, יתומה בלי בית.

   "עשרה מטר על עשרה מטר לתוך רחבת הריקודים,/ מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה ללא מילים./ עשרה מטר על עשרה מטר לתוך לונדון פרטית שלי,/ נטע זר, נאצית שוקולד זאת אני./ זהו אבא, לונדון. זה הכיוון. בוא נגיד באנדר סטייטמנט שאתה לא התלהבת מהשיר הזה."

   שתקתי. חשבתי לעצמי, ישראל ידעון, סתום ת"פה. באמת לא סברתי שהשיר משהו, נשמע גם עכשיו ילדותי, אדולסנטי כזה, אינפנטילי. יכולתי לשקר לה אולי ולומר שמאוד אהבתי את השיר שלה, אבל היא הייתה עולה על זה תוך שנייה. אז מה הטעם. היא ביקשה את האמת ורק את האמת ועד הסוף. אז בבקשה, החוש האמרגני שלי אף פעם לא הטעה אותי. נאמר בצניעות, כמעט אף פעם לא הפיל אותי, ועם הבת שלי היה מקום להיות נוקשה ואמיתי שבעתיים. לכן קפצתי את שפתיי ומעכתי ביד את הממחטה.

   "אבא," היא פתאום אמרה, "קיבינימאט, אבא. יכולת לשקר פעם נוספת ולהגיד שהשיר יפה. מה יש, זה לא נורא. תאמין לי, הרי כבר עשית את זה בעבר בהצלחה מרובה."

   "אני?" קמתי מהכיסא ונעמדתי באמצע החדר כמו יוץ עם הגרביים השחורים האלגנטיים שלי. מילאתי את החזה באוויר כאילו מישהו ניפח אותי למען המאבק, כאילו ניסך בי אומץ, וזרם לו בדם כוח חדש. "אני אף פעם בחיים לא שיקרתי לך "אני ואפסי", מעולם לא!"

   "טוב, לעת עתה נעזוב את זה." אמרה ופסעה כמה צעדים אל עבר ארון המשקאות הזערורי. פתחה אותו. "איזה מקרר של גמדים יש להם פה עם בקבוקים קטנים כאלה כמו במטוסים, והעיצוב של המקררון הזה כל כך מיושן. בכלל, זה לא מלון משהו-משהו. אתה רגיל ליותר טוב אבא, לא? מינימום מאה עשרים דולר ללילה. או יותר. אולי הריץ או הילטון או מלון המלך דוד או הייאט. אבל נראה שאתה מתחבא פה מפני הסלבריטאים, אה? ההיגיון שלך אומר לך שכאן לא תראה אותם, שפה לא תיתקל בהם. אז אתה טועה. כבר פגשתי כמה וכמה מהם במסגרת העבודה המעניינת הזאת שלי." אמרה בקול ציני, ויכולתי לחוש שהיא מפיקה הנאה רבה ורעה מהמבוכה שניכרה בפניי.

   העברתי ידיי בשערות ראשי הלחות. אובד עצות. מצחי נטף אגלי זיעה. התחלתי להסתובב בחדר אנה ואנה בטירוף כשאני ממלמל: "מה? את מי פגשת? פגשת מישהו בעבודה הזאתי? תגידי לי, עם מי כבר עשית את זה? אה? תעני לי, עם מי?"

   "סתאאאם, אני צוחקת איתך. לא פגשתי עוד אף אחד שאתה מכיר. אבל איך נלחצת כשאמרתי לך את זה. היית צריך לראות את עצמך בראי. נהיית עוד יותר לבן-אדום שכזה. החלפת צבעים. כמה חשובה לך הפסאדה אבא, זה לא להאמין. זה ממש בדם שלך. אתה לא יכול לברוח מזה."

   הבטתי בה כלא מאמין. חיפשתי בעיניה הסגולות את האמת. האם היא משקרת לי?

   "תרגיע אבא," היא המשיכה אחרי ששלתה פחית בירה קרה מהמקררון ופיצחה אותה, "תרגיע נו, אני סתם צוחקת."

   "לא! אני יודע טוב מאוד שאת לא צוחקת בכלל. אני מכיר אותך. זה רציני לגמרי. את מי פגשת?"

   היא ניגשה אליי עם פחית הבירה הקרה והניחה אותה בעדינות על המצח המיוזע שלי כמו שמניחים קוביות קרח על מצחו של תינוק שקיבל מכה ועכשיו צצה בין גבותיו חבורה.

"תירגע," היא אמרה, כשהיא מגלגלת את הפחית לאט לאט על גבעת המצח שלי, "תירגע, אבא. באמת עוד לא פגשתי כאן אף אחד שאתה מכיר. זאת סתם הייתה מתיחה כזאת. הקנטתי אותך בכוונה. אבא – " היא הביטה לי ישר בתוך העיניים ואמרה תוך שהיא מפסקת את ההברות, "מ-תי-חה." וכמעט כמעט האמנתי לה.

   הצטערתי עכשיו על הכול. הצטערתי על שירדתי מן הים ליבשה. מה הייתי צריך את זה? הייתי צריך להישאר מלח בצי הסוחר ואם לא בצי הישראלי, אז במקום אחר. מה היה רע להישאר רווק נצחי ולשוט על פני ימים וארצות? הצטערתי על שקניתי את המונית הגדולה מכספי הפיצויים שנתן לי הצי – מונית מרצדס שבעה מקומות עם כיסאות מתקפלים כאלה כמו פעם. הצטערתי עכשיו על שהסעתי אמנים רבים מהופעות להופעות על פני כל הארץ עם המונית ובא לי החלום הזה להיות אמרגן ואחר כך יבואמן, לגעת בזוהר, בפנטזיה, בתעשיית החלומות. הצטערתי על כך שנכנסתי שותף בהצגה "עוץ לי גוץ לי", שהייתה קופרודוקציה של "הקאמרי" ושלי. זאת הייתה ההפקה הראשונה שלי ועשיתי ממנה המון כסף. בבית יש לי תמונה כשאני מחובק ככה עם דובי זלצר ואברהם שלונסקי. לא פחות ולא יותר. שלונסקי מחייך אליי עם השיער הלבן שלו, המצח הענקי והקמטים במצח, ובאצבעו העבה הוא צובט בלחיי כמו ילד. הצטערתי על עשרות המופעים שהבאתי לארץ מחו"ל והיו כאן שלאגרים אדירים, על ההפקות המקומיות שהייתי שותף בהן, או שהפקתי אותן במאת האחוזים. אני הייתי הראשון שעשיתי כאן מיוזיקלז, מחזות זמר. מי חלם על מחזות זמר בעברית לפניי, ועוד בהיקף כזה, עם השקעה כזאת. הצטערתי על זה שהתחתנתי ועוד בגיל מבוגר כל כך עם טיפוס אקסצנטרי כל כך כמו רותי, שמי יודע מה היא בדיוק מציירת. הצטערתי על שהבאתי ילדה לעולם, ועוד פגית בתחילת חודש שביעי. המספרים החלו מזדמזמים במוחי: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס, אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. העברתי את ידיי בשערותיי וניגבתי לאט את קצות פי בממחטה אשר בידי. כיווצתי את הממחטה לכדור ודחפתי אותה לכיס, עמוק עמוק בפנים, עד לתפר. רציתי להגיד משהו, אבל זה לא יצא. אולי לא היה לי באמת מה לומר. קימצתי אגרופים והרפיתי, שוב קימצתי והרפיתי. הרגשתי איך הזמן עובר. השניות רצות. אבל לאט. כל כך לאט.

   "אני ואפסי" לגמה לגימה אחרונה מפחית הבירה וקלעה אותה קשתית אל הפח הקטן שהיה צמוד אל שולחן העץ. לשם השליכה גם את הבקבוק הירוק של הרמי מרטן שהיה ריק. כנראה רצתה לנקות הכול, למחות את זכר הפגישה הזאת. לו הייתה יכולה, הייתה משליכה גם אותי אל הפח הקטן הצמוד לשולחן, יוצאת מכאן כמו נסיכה תל אביבית ונעלמת בלילה הלח הזה.

   "כבר לא נעשה את זה, אה, מר גל?" אמרה בציניות חייכנית וניגשה אל המיטה. היא השליכה לתוך הג"יימס בונד הפעור את חבילת הקונדומים שהייתה מונחת על שולחן העץ. זו נחתה ברעש עמום בין החוזה של ה"בולשוי בלט", לפרוספקט הצבעוני של לינדסי קמפ. "חוזה ארוך שלחו לך הרוסים האלה. הם באמת עוד לא מכירים אותך. בטח תשלח להם פאקס או אימייל שישלחו לך חוזה קצר יותר, פחות מתוחכם, ענייני." חייכתי מבעד לדמעות. היא מכירה אותי היטב ה"אני ואפסי" הזאתי. יודעת איך לדבר אליי. על איזה כפתורים צריך ללחוץ. נזכרתי במודעה שקראתי בעיתון. בחוץ נשבה רוח קלה וחמה מן הים, והמרינה הקטנה שדלקה באורות עמומים נראתה לי כעת עלובה כל כך. אבל היה איזה יופי נכמר בכל העליבות הזו: מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית. שיננתי את המספר: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס.

   קמתי וניגשתי בקושי אל זוג נעליי. נעלתי אותן וחשתי פחות מבויש, כאילו הייתי עירום והתלבשתי. קיק אויפ די שיך. חשבתי על דבריו של אורי זוהר ונזכרתי בקולו המיוחד. שמעתי את קולה מקצה החדר, מהמקום שבו עמד המקררון: "אולי נצא למרפסת. ננשום קצת אוויר. זה טוב לך, זה יהיה טוב גם לי. מה אתה אומר?" הנהנתי. מדהים שהיא האקסצנטרית, האקסטרווגנטית, הדווקאית הנוראה הזאת, דווקא היא התעשתה הרבה לפניי. הנהנתי לעברה מבלי להוציא מילה. הדיבור עמד לי בגרון, נתקע כמו עצם וסירב להיפלט. היא הזיזה את דלת הזכוכית שהייתה לכתחילה קצת פתוחה ונעמדנו שנינו ממש מול הים, מעל כיכר אתרים והמרינה. פרונט במה.

   "את יודעת," אמרתי בשקט והוצאתי את הממחטה מהכיס, מעביר אותה בעצבנות מיד שמאל לימין וחוזר חלילה, "את יודעת," אמרתי והעברתי וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה והמשכתי לשחק עם הממחטה. היא נשענה על המעקה והביטה עמוק אל תוך הים החשוך ואמרה:

   "אתה רצחת אותה. אבא, אתה כבר יכול להגיד את זה בביטחון ובפה מלא. אין מה להתבייש. לא יקרה כלום. אתה רצחת אותה." היא הפנתה את ראשה המשורבב והארוך מן הים אל פרצופי ונעצה בי מבט מזרה אימה. לא להוריד עכשיו את העיניים, חשבתי. רק לא להוריד בשום פנים ואופן את העיניים. ראיתי אותה בחושך. כמו ערפדית נראתה. ארוכה ויפה.

   "כן. זה הייתי אני." הודיתי.

   "וגם אימא."

   "לא… מה פתאום…" אמרתי ושיחקתי בעצבנות עם הממחטה, ממולל את הבד בקצות אצבעותיי מבלי להוריד ממנה את העיניים.

   "כן, גם אימא." היא אמרה בהחלטיות כמי שקובעת עובדה מוגמרת ואינה מחכה לשום אישור. שתקתי. חשבתי לרגע ואחר תחבתי את הממחטה עמוק לכיס. לפתע נשענתי על המעקה.

   "כן, גם אימא הייתה בסיפור." אמרתי ולא בכיתי כלל. חשתי הקלה עצומה. לא חשבתי לרגע שארגיש ככה, כאילו מישהו הוריד לי אבן גדולה מהלב. הריאות שלי התמלאו באוויר הלילה החם והלח. בעלטה ראיתי בקושי איך דמעות מופיעות בשורשי עיניה וחשבתי לעצמי שמעולם לא ראיתי אותה פורצת בבכי מר, היסטרי. גם כשנולדה שבע מאות חמישים גרם לא בכתה. הרופאים סיפרו לי את זה. בתחילה חשבו שהיא בכלל לא חיה. ילד שמגיח לאוויר העולם תמיד בוכה, כך אמר לי הרופא, עוברת שנייה והוא בוכה. ואם הוא לא בוכה, הוסיף הרופא, מנהל המחלקה, אז אני לוחש על האוזן הקטנה והלבנה שלו מי זה ראש הממשלה, והוא מבין לאיזה עולם הוא הגיע והוא בוכה. תאמין לי שהוא בוכה. אבל "אני ואפסי" לא בכתה. מנהל המחלקה יכול היה לומר לה באוזן הפגית שלה את שמות כל השרים וחברי הכנסת גם כן, אבל היא לא הייתה בוכה. אם היא החליטה משהו – שום דבר לא יזיז אותה. אייזן בטון וזהו. כעת היא ניסתה לדבר ויצא לה קול חנוק מדמעות. עכשיו, בחושך, זיהיתי את קולה. זה היה הקול המוכר משנים של "אני ואפסי". זה שרצה להתחפש לקאובוי ובסוף התחרט והתעקש להתחפש לכלב, זה שלא רצה ללמוד ועשה המון צרות בגיל ההתבגרות, זה שלא קיבל מעולם מרות, זה שקרא לי מהתנ"ך את הפסוקים ההם על "אני ואפסי".

   "אתה יודע מה הורג אותי," היא אמרה, "מה שהורג אותי זה שכל השנים חשבתי שאני ואימא עשינו יד אחת נגדך. וזה לא נכון. מתברר שזה פשוט לא נכון. בעצם, אם אני כבר חושבת על זה, הייתה לי כל הזמן התחושה הזאת שזה לא נכון. שניכם – אתה ואימא, בעצם, עשיתם יד אחת נגדי. שיקרתם וטייחתם כל הזמן, תמיד. ואחד השיאים היה הרצח של הכלבה."

   בחושך חשתי חלול לגמרי. היא ממש ראתה לתוכי, ה"אני ואפסי" הזאתי. איזה ממזרתא, שדה קטנה. חשבתי להוציא את הממחטה, אבל נמלכתי בדעתי, ורק השענתי את המרפקים על המעקה והבטתי אל תוך החושך. שם, במרחק לא רב, שכב הים – שחור.

   ""אני ואפסי", מה שסיפרתי לך לפני שנים, זה לא היה נכון. לא מסרתי את הכלבה לחווה בגולן וגם לא לחווה בשטחים. הגמגומים שלי, שינויי הגרסאות, את היית ועדיין, יותר מדי אינטליגנטית בשביל השקרים הקטנים האלה. האמת היא שלאימא ולי פשוט נמאס להחזיק אותה בבית ובחצר אחרי התאונה. את יודעת למה אני מתכוון. הניתוח שלה לא הצליח, והיא אגרה שתן אבל לא הצליחה לרוקן את עצמה. העצבוב שלה באזור פי הטבעת והווגינה לא היה תקין." חשתי שאני מתנצל על דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן ובמשך כל השנים האלה לא נראה לי חשוב במיוחד. הרגשתי שאני מנסה לדייק דיוק מדעי במקום שלא צריך. לך תדע מה ילדים זוכרים ממך. מה עשית להם. איזה פנקסנות הם מנהלים שם במחברת הנידונים שלהם בסוף היום. שתקתי לרגע ואז המשכתי.

   "את יודעת, היינו צריכים לחלוב ממנה את השתן והצואה כמו מפרה. זה היה קשה מאוד, ולפעמים היא לא שלטה. זה הסריח את הבית ואת החצר הגדולה. הרי גם את אחרי כמה חודשים עזרת לנו לשתן אותה. זוכרת את זה?" חשתי שאני מנסה לשתף אותה בפשע. שוב התחמקתי והתפתלתי ושחיתי בין המילים עם האינטונציה שלי, כמו בפגישות העסקיות עם מפיקים ומנהלים בתיאטראות, שהייתי מקרקס אותם עם ההומור שלי והפה שלי, עד שיום אחד האמרגן השותף שלי, מיקי פלד, אפילו אמר לי שיכולתי להיות עורך דין ושאני כישרון מבוזבז. "חבל שאין לך השכלה אקדמית, יכולת להגיע רחוק, יא ישראל. יש לך שכל." שוב אני מתחמק. לא די שאני עושה אותה שותפה לפשע שלי מלפני שנים, רכבת המחשבות גם לוקחת אותי רחוק ממנה. רחוק מהרגע הזוועתי הזה. "תחזור לתלם, יא ישראל. תחזור לתלם." שמעתי את המחשבות שלי בקולו של מיקי פלד. "אמרתי לאימא שנעשה את זה בלי שאת תדעי, את הרי יודעת כמה היא אוהבת אותך."

   "זה היה רעיון של אימא," אמרה בזלזול חייכני, אבל עיניה היפות והסגולות היו מלאות דמעות. ראיתי אותן בחושך, והיא ראתה לתוכי.

   "כן, בעצם זה היה רעיון של אימא." אמרתי בקול שקט וחשתי הקלה גדולה.

   "אתה זוכר שהיא הייתה מחייכת כמו צבוע? החיוך שלה תמיד הזכיר לי את הפנים החנפניות שלך כשאתה רואה את אחד המפורסמים שאתה אוהב וממש נמס כדי לרַצות אותו." אמרה, ועכשיו הדמעות זלגו כמים על הלחיים והאיפור שלה נמרח. "היו לה שיניים זאביות כאלה, והיא הייתה מחייכת כל כך חמוד. היא ידעה גם לפתוח דלתות עם הכּפּה הגדולה שלה." הרגשתי שהלב שלי יוצא.

   "לא זכרתי את זה," אמרתי וחשבתי על הממחטה שבכיס. "באמת שלא זכרתי את זה, אבל עכשיו כשאת מזכירה לי את זה, אני נזכר. באמת זה נכון. היא הייתה פותחת דלתות לבד והייתה מחייכת."

   "כמוך אבא. פותח כל דלת בברנז"ה ומחייך לכולם. בשנה הראשונה התגעגעתי אליה," אמרה ופרצה בבכי משתנק, "כמה שאני התגעגעתי אליה. הייתי שוכבת לבד בחדר בלילה. לא יכולתי להירדם והייתי חושבת עליה. כל הזמן חושבת עליה. היא הייתה מחייכת אליי ופותחת דלת, מחייכת אליי ופותחת דלת, מחייכת, דלת, כאילו היא חומקת ממני. ואז הייתי מתחילה לבכות חזק אל תוך הכרית." משכה באפה ונשכה לעצמה את הלחי מבפנים ונראתה בחושך חצי "אני ואפסי", כאילו רק חצי פנים מדברות אליי עכשיו – רק מִתאר – כמו האונייה שעגנה באורותיה המזדהרים למולנו – נבעתתי.

   "אבא, אחר כך בלילות הייתי נרדמת, אבל רק לשעה-שעתיים. מאוחר בלילה כשאתם כבר הייתם ישנים, נוחרים, הייתי קמה מסויטת. תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה." ושוב היא פרצה בבכי. חשתי עכשיו סחוט לגמרי. "תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה בתוך עדת כלבים, באיזה יער אפל או משהו כזה, קשורה לעץ, והיא נובחת גבוה וחד ומתחילה להתקרב אליי בצליעה כל כך כלבית וגמלונית. הגב מעוקל בגלל הפגיעה, התנועה עקלתונית, והזנב שמוט. אבל החבל הקצר עוצר אותה מלהגיע עד אליי, ואז היא נעצרת ומתחילה לייבב גבוה וחד." היא שמה על אוזניה את שתי הזרועות שהיו עד עתה שעונות על מעקה המרפסת ולחצה את הראש ביניהן ולחצה ולחצה. "הצליעה הזאת שלה ברגל האחורית והיבבה הזאת, זה רדף אותי."

   "די." אמרתי וניסיתי לנגוע בה.

   "אל תיגע בי." סיננה, "אני לא רוצה שתיגע בי."

   שלפתי את הממחטה – וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה כדי לסלק את הרוק התפל. העברתי את היד שלי אל מעבר למעקה והשתעשעתי בבריזה הבאה מן הים. מטפחת האף התבדרה ברוח החמה. הזיעה שלי התייבשה וחשתי דביק. הרגשתי מרוקן וחלול עוד יותר. כמה חלול אדם יכול להרגיש, לעזאזל – תמהתי. נזכרתי במספר: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס.

   "באותו יום, אני לקחתי את הכלבה. לא נסעתי לגולן ולא לשומרון ולא בטיח. נסעתי איתה עד "צער בעלי חיים" ברחוב הרצל בדרום תל אביב, ושם מסרתי אותה להמתה. קשה לי לשכוח את העיניים התמימות שלה ואת החיוך המתחנחן, הזאבי. השומר שם לקח אותה. לדעתי, במצב הפיזי שלה עם אגירת השתן וכל זה, אחרי שעתיים היא כבר לא הייתה קיימת. החלטנו להגיד לך שמסרנו אותה למישהו בגולן, או בשומרון. איזה טמבלים היינו, כל הזמן שינינו גרסאות. בהתחלה אמרנו לך שבעוד שנה-שנתיים ניסע לשם ותוכלי לבקר אותה, אבל אחר כך כבר לא דיברת על זה וחשבנו ששכחת. אבל כנראה ילדים לא שוכחים, מה?"

   "אבא, חכם הזֶן אומר: למה כשאני שומע את האמת היא נשמעת לי מוכרת." היא לקחה מיָדי את הממחטה וניגבה את עיניה.

   חכמה, חשבתי לעצמי. מאוד חכמה ה"אני ואפסי" הזאתי. חשבתי אם לנסות ולהיות גלוי איתה, לספר לה מה אני חושב עכשיו. אמרתי: "את יודעת, כאן זה כמו כלא, גם אני מרגיש ככה. מדינה עם שפה של ארבעה-חמישה מיליון שגם אותה אנחנו מדברים בצורה עילגת. עם גבולות סגורים מכל הצדדים, חוץ מהים שהוא פתח מילוט. המדינה הזאת קטנה עליי ועל החלומות שהיו לי. בכלל תפסתי כיוון לא ברור. הכול קטן ובנוי אחד על השני. את צריכה לראות אותי בחו"ל, אני פורח. יש ישראלים כאלה. בארץ שלהם הם כבויים, רק תעיף אותם באוויר או תשיט אותם בים הפתוח וכבר הם פורחים, זוהרים. אימא כנראה צודקת, אני תייר מזדמן. אולי בכלל לא הייתי צריך להתחתן. אני בכלל לא משוכנע שאני רוצה להיות המנהל של "פסטיבל ישראל". האמת, אני לא חושב שאני מתאים לזה. חלפו עשרות שנים וכל השנים עשיתי בעצם מה שלא רציתי. לפעמים אני חושב לעצמי איפה כל השנים האלה, לאן כל זה נעלם כל כך מהר. אני לא יודע איך להגיד לך את זה "אני ואפסי", כי את צעירה מאוד, אבל בעצם חייתי ליד ולבד. בבית הגדול שלנו שלושתנו: אימא, את ואני, בעצם חיינו ואנחנו עדיין חיים כל אחד לעצמו, סוליקו. בטוח הייתי צריך להישאר רווק, כמו שאימא אומרת. חשבתי…" כאן היססתי לרגע והרהרתי אם לקחת את הממחטה מיָדה, "חשבתי לחזור לים, לחזור להיות ימאי."

   אפילו בחושך יכולתי לראות שהגבות שלה קושתו בפליאה.

   "מה יש?! לעולם לא מאוחר. קראתי עכשיו בעיתון שזה חוזר, שזה טרנד, כמו שהיה בשנות החמישים. אבל אם לא בצי הסוחר, כי צריך להודות שאני קצת זקן לזה, אז אולי על יאכטה פרטית."

   "אבא, שִמְכָהוּ, מַהוּ?"

   חייכתי במבוכה.

   "זה מ"עוץ לי גוץ לי"," אמרתי.

   היא נראתה עכשיו בחושך זדונית מאוד וארוכה.

   "אבא, אני יודעת טוב מאוד שזה מ"עוץ לי גוץ לי". שִמְכָהוּ, מַהוּ?"

   צחקתי והשפלתי עיניים. "ישראל ידעון?" שאלתי.

   "לא! מר גל!" קבעה.

   "איזו מכשפה מנוולה לחשה לך את שמי?" אמרתי ופרצתי בצחוק.

   "אני." אמרה. הרצנתי בבת אחת. בחושך היא נראתה ארוכה ויפה.

   "תגידי," אמרתי בשקט, והרוח מן הים שרבץ שם שחור ליטפה את פניי. זה היה כל כך נעים. "את מתכוונת להמשיך לעבוד בזה?"

   "כנראה. עד שיהיה לי מספיק כסף לנסוע ללונדון." חשבתי להציע לה סכום כסף, אבל במקום זאת אמרתי: "איך אני אוכל לחיות עם זה?"

   "אני סומכת עליך." אמרה, "אתה תחיה עם זה. נו באמת, אבא, לא תהפוך להיות איזה סַבָּלִיקוֹ יורד-ים בגללי. אתה הרי תקשור לעצמך את היד מאחור עם הממחטה ותמשיך הלאה כמו תמיד. זה אתה, אבא. אתה תמשיך, נקודה. תמשיך להביא ל"פסטיבל ישראל" אנשים חשובים מאוד וכולי. תתחנף אבא, תתחנף כמו תמיד לכל האמנים והסלבס האלה, תראה לכולם את השיניים ותפתח דלתות, כי זה אתה. ואני אסע ללונדון, נראה מה יהיה שם. אבא, אתה, אימא ואני חיים על פני אַרְכִיפֶּלָגִים שונים." חשבתי לעצמי, מנין היא יודעת את כל המילים המוזרות האלה. "אבא, אנחנו קווים מקבילים. בלי הקשר הביולוגי לא היינו נפגשים בכלל."

   "אני ואפסי" הסתובבה ונכנסה לסוויטה. אני נשארתי לעמוד על המרפסת, כשאני מביט לעבר הים. חבל שאני לא אובדני, חשבתי. הייתי קופץ עכשיו וזהו. זה הצחיק אותי וגיחכתי לעצמי באופן סתמי. אחר כך שמעתי טריקת דלת. הסבתי את הראש לאחור – היא הלכה. אלוהים אדירים, איך תמיד יש קֶצֶר כזה בתקשורת בינינו שאי אפשר להסביר באופן הגיוני. אנחנו הרי אבא ובת. אבל משום מה לא חשתי כעוס וטרוד כמו בכל שעה במשך היום. שלווה גדולה ירדה עליי. חשבתי, עכשיו היא חולפת על פני התמונות של רותי, לוחשת להן משהו. עכשיו היא יורדת במעלית וזרועותיה הדקות שלובות על החזה המוצק – ארוכה מאוד. משום מה לא חשתי שום צורך לרדוף אחריה. ידעתי גם שאין שום טעם. ממילא היא תעשה רק מה שהיא רוצה. "מאיר, הוא רק נראה פייטר קשוח, במהותו הוא סתגלן מטבעו." שמעתי את קולה של רותי, אבל הוא היה רחוק כל כך. הרגשתי צורך עז לישון. אולי אכנס אל המיטה הנעימה הזאת, כאן בחדר הזה, אתכסה בשמיכה עד מעל לראשי. "עוץ לי גוץ לי" מי ימצא אותי? ואישן עד הבוקר?

   הסבתי את מבטי לאחור וראיתי את החפצים כמו עדות מרשיעה: הג"יימס בונד שפתוח על המיטה, הבקבוק והפחית הריקים בפח, העיתון והמפית על השולחן. הסבתי את ראשי בחזרה לעבר הים וראיתי את מִתאר האונייה הדולק בחושך הגדול שבמרחק. זה שימח אותי כל כך.

   לפתע ראיתי אותה. היא חצתה באלכסון את כיכר אתרים שהייתה מוארת בשעה זו באור צהבהב-חיוור. מהדסת על העקבים. מרחוק היא נראתה פצפונת, ליליפוטית, מיניאטורה של אישה הפוסעת במרץ. חשתי צריבה חדה בחזה והפה התמלא ברוק תפל. הכנסתי את היד אל הכיס כדי לשלוף את הממחטה – וִיש אחד על המצח ושניים בקצות השפתיים – הממחטה לא הייתה שם. לא נבהלתי בכלל. חשבתי לעצמי, ודאי עפה לה ברוח החמה ואני לא שמתי לב. והנה, באמצע הכיכר "אני ואפסי" נעצרה – מיניאטורה של אישה. מה היא עושה? נדמה כי היא מנופפת לי לשלום? לא! זאת הממחטה. היא מנופפת בממחטה. לקחה את הממחטה הממזרתא הזאת. אבל לפני שהספקתי להגיד "עוץ לי גוץ לי" הדמות שלה היטשטשה, הלכה והתרחקה. ובקצה הכיכר הפכה לסתם נקודה במרחב: אישה, אדם, או כלב?

   "אני ואפסי" – לא עוד.