רן יגיל סופר ועורך
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=1203
בחדרה של תמה גבהו הקירות מכל עבריה. הוא נעמד לצידה ברווח שבין מיטתה לבין מיטת שכנתה הצעירה, שהייתה שקועה עכשיו בַּמנוחה העמוקה שמעניקים סמי ההרדמה לזמן קצוב. הוא התבונן בתמה בעצב שלא שיער שיש ביכולתו להרגיש: היא הייתה קצת יותר חיוורת מאתמול, לא יותר, ומה שהתחולל בתוך גופה, לא ניכר מבחוץ. היא נראתה כמו שנראתה כל התקופה אחרונה: עלה דק ושקוף שמתמלא אט-אט באבק. עלה בזיכרונו התפוח האדום היפה שרני מצא ביום סתיו אחד רחוק למרגלות עץ התפוחים בגינה. בעיני רוחו שב וראה את התדהמה והתיעוב שאחזו בילד כשנגס בפרי הבשל ונחשף לפתע תוכו הרקוב, שהתפתלה בו תולעת לבנבנה. רני ירק וירק וזרק את התפוח בקשת אל מעבר לשיחים ורץ אל צינור ההשקיה ושטף את פיו שוב ושוב. הבעת הגועל לא סרה מפניו כל אותו אחר הצהריים. כמעט שנתיים, עד שגדל והתרצה, לא נגע רני בתפוחים. חנניה משך כיסא, התיישב עליו בכבדות, והזיכרון ההוא, הרחוק, התפוגג כלא היה.
….