אניטה וזהב / שני ספרים חדשים של אור ארנסט / ביקורת ועוד איך תהיה

השניים הקשורים שלא ייפגשו

 

על הפרוזה של אור ארנסט בכלל ועל שתי הנובלות החדשות שלה "אניטה" ו"זהב" בפרט

 

לא מספיק מכירים את הסופרת אור ארנסט במיליֶיה ומחוץ לגבולותיו. היא סופרת בעלת קול מאוד ברור ומובחן הקרוב אל לִבִּי עד מאוד, והיא אכן פרסמה לא אחת בכתב העת "עמדה" בשעתו, כי גם עורכים נוספים בכתב העת הזה, כמו המשוררים עמוס אדלהייט ויובל גלעד, אהבו והעריכו את הפרוזה שלה. מרכז הוויית הכתיבה שלה הוא גיבורה או גיבור אקזיסטנציאליסטי אינדיבידואלי העובר חוויה ובנות חוויה נפשיות, ואתה הקורא מלווה אותו או אותה אל פְּנים הנפש שלו או שלה, המחשבות הווידויִיות הכי אינטימיות.

 

כזאת הייתה הגיבורה כובשת הלב שרון ברומן הקאמרי הקודם שלה שנשא את השם היפה "נָמֵס", שעליה כתב המשורר, עמוס אדלהייט, שגם ערך את הספר בהוצאת כרמל/ עמדה חדשה בשנת 2015, את הדברים הבאים: "תיעוד רגעים של התמוֹססוּת איטית של יחסים וקשרים שבמרכזם שרון, אישה נשואה שאינה מוצאת עוד סיפוק בחייה. מתוך כמיהה לחיים אותנטיים היא מבקשת להשתחרר מקיום מנוּכּר וחותרת להשיב לעצמה זהות של אדם בוחר ופועל בעולם. ברומן 'נמס' מגישה ארנסט לקוראים ביטוי עדכני של תֵּמת 'החיים המתים' על פי מיטב מסורת הפרוזה האקזיסטנציאליסטית, המוּכּרת בעיקר מן הרומנים המתורגמים של סארטר ומן הפרוזה המקורית של יצחק אוורבּוך אורפז. בסגנון חסכני ומדויק נמסרים דיווחים על מצבה של שרון, על תפניות בחייה, על ניסיונותיה לפרוץ החוצה מן הבּועה החונקת אותה ועל הסיכוי השברירי לחיים חדשים". מדויק מאוד. הפּרוטגוניסט והפּרוטגוניסטית של ארנסט אכן מזכירים לא אחת את אנטוּאן רוֹקאנטן הבלתי נשכח ברומן הקאמרי של סארטר "הבחילה".

 

דבריו של אדלהייט הם נקודת זינוק מצוינת לעסוק ביצירה החדשה של אור ארנסט שיצאה עתה. זוהי יצירת קונספט מעניינת שלא ראיתי כמותה עדיין בסִפרות העברית-ישראלית. ארנסט בחרה להוציא במקביל בשני ספרים נפרדים שתי נובלות "אניטה" ו"זהב", האחת לטעמי הורחבה למעין רומן קאמרי, "אניטה", והן קשורות תמטית זו בָּזו ומנוגדות סגנונית, דבר המאפשר לנו הקוראים לראות את מניפת הכתיבה של ארנסט ואת כִּשְׁרון הכתיבה שלה. מדובר באימא ובן "אניטה" היא האֵם ו"זהב", בחור ייחודי ביותר ויעיד על כך שמו, הוא הבן. עכשיו לוֹגוֹס היצירה הוא כזה: זהב, פילוסוף-משורר, שחי חיים קונטמפּלטיביים עד הסוף – התאבד, ואניטה נותרה בגפּהּ והפכה למעין הומלסית שכזאת, משוטטת, פלאנרית, על שפת ימה של העיר תל אביב לתוכו פסע זהב. יש לה דירה, אך מה לה דירה ומה לה בית אִם היא אינה יכולה להמשיך לחיות חיים נורמטיביים. היא מסתובבת ונגררת על פני העיר, נפגשת עם דמויות קָצֶה וחושבת בעיקר חושבת. כל הזמן מהרהרת בבנה ובמצבה העכשווי, מצב של אַל-חזור.

 

יתר על כן, לעיתים היא מאבדת את הקשר למציאות הסובבת ואז באה מצידה איזו התפרצות אלימה הכתובה לעילא בידיה של ארנסט. הריאליזם האינדיבידואלי הווידויִי מתעוות לפתע והופך למציאות סוריאליסטית. כל זה בא לידי ביטוי במאבק שלה בצֵל שלה. זה לא רק הצל הנראה לעין. זה ממש האני האחר של האני, אותו צל שמאיים להשתחרר ולהחריב עליה את כל הגיונהּ ומנהל חיים כפולים. איך תבין את הצל הזה? הסמל הגדול לכל מה שמתערער ולא מובן בחיי אדם ואישה.

 

בעיקר לא מובן לאניטה, לדידי, המעשה שעשה בנה זהב. בכלל, לדעתי, היא אינה מבינה את זהב. הם לא משדרים כבני אדם על אותו התדר. אניטה, כמו הגיבורות הקודמות של ארנסט היא אינטלקטואלית מעמיקה החיה במוחש. היא לא יכולה לקנות חיים רוחניים מזויפים שלא מוּכּרים לה מעבר לעולם החושים והמחשבה, וגם כאשר מתבלבלת עליה דעתה בהקשר של הצל והאלימות והמציאות מתעוותת, היא עדיין נותרת במוחש כי גיבורה אקזיסטנציאליסטית חילונית א-לה סארטר. היא לא מסוגלת לעשות את קפיצת הדרך הרוחנית אל המֵעֵבֶר כי היא באמת לא מאמינה במֵעֵבֶר וחיה בכאן ובעכשיו על כל מורכבותיו. זה בהחלט מספיק.

 

"חום היום הכבּיד בקודקודהּ, משם נמשח באופן שווה על כל גופהּ, הספיג זיעה בחולצתה, גברית לבנה וצווארון רחב על כתפיה כצוער בחיל הים. קרני השמש חדרו אל מצחייתה, סוננו בשכבת אולטרה סגול והטילו על חזיתה אור ירקרק חולני. רמזור אדום בצומת הסואן הוסיף לגוון הכללי צבע חוּם מצער. בעת שחיכתה לחילופי האור ברמזור השפילה מבטה – כיאה לחצות היום שרה הצֵל תחתיה, אך היה בו עוד משהו שמייד זיהתה. איזו עזות, גבהות לב מתריסה, מין נימה שתלטנית. כמו חיכה למבטה התהדק סביבה ככדור ברזל ברגל אסיר. זה שוב מתחיל, נבהלה. רגלה כבדה משותקת במשא, מוסמרה למקומה. ניסתה להתנער, לבעוט בו, להשתחרר מכבליו, כשהוא ניתק ממנה התקדר עוד יותר, הצטמצם כחוד מכונת קידוח בטון והחל לרטוט ולחבוט במדרכה, פער למולה בור עמוק. אנשים סביב המתינו לירוק. רכבים שאגו מימין ומשמאל, ובולען שחור שאיש לא השגיח בו מלבדה כמו סחף אותה בכוח מגנטי אל קרבו. לרגע רצה משהו מתוק בתוכה להיעתר. למה לא בעצם? תגמרי עם זה, למה את מחכה? קפצי!". ("אניטה", עמ' 43-42)

 

זהב לעומתה כמעט לא חי במוחש. הוא רוחני עד קצות אוזניו, עד ציצית ראשו. בכל דבר חומרי הוא רואה אנטי חומר, לא חומר, משהו סמלי וגבוה, עד שהמציאות ממש מתנתקת ממנו ונעלמת תחת רגליו. הוא טרנסצנדנטי עד הסוף ולכן כדאי לומר עליו ולדייק שהוא גיבור אקזיסטנציאליסטי רליגיוזי מבית המדרש של קירקגור ואצלנו בעיקר פנחס שדה. הוא משורר על הטבע שבתנועה, ובאמת כל הנובלה "זהב" כתובה במעין פרוזה שירית גבוהה כזאת. זהב הזכיר לי יותר מכול דמויות שהושפעו מהמהלך של שדה כמו חבצלת חבשוש שכזאת שקפצה אל מותה בעקבות מערכת היחסים איתו, או משוררים חיים עד מאה ועשרים כיחזקאל נפשי.

 

זהב הוא גם פוסק בעל משנה סדורה לגבי הקיום בעולם. יש בו משהו מן הגורו הרוחני. וארנסט מקדימה באמת בכל פעם מקטע אחר משלו המתחיל במילים: אמר זהב: ואחר כך באה משנתו או מסקנתו באשר לקיום. כדמות ספרותית, ואני כמו קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" לא אוהב להבדיל בין דמויות בחיים לדמויות ספרותיות, אלא לערבב אותן אני מבקש, כך מזכיר זהב בעיקר את דניאל של יצחק אוורבּוך אורפּז ברומן פוסט מלחמת ששת הימים "מסע דניאל". דניאל של אורפז, נֹאמַר כך, מתחיל כמו אניטה בַּמוּחש, ממשיך כמו זהב ב"מסע אל גרגיר החול", מסע רוחני, וחוזר אחר בגלגול חדש בחזרה להיות כמו אניטה של ארנסט, אבל מפוכּח יותר. אצל ארנסט הנוקשה משהו אין שינויים אפּיפאניים, תפניתיים, של הגיבור או הגיבורה. הם הולכים אול דה וויי דאון, אניטה נשארת אניטה וזהב נשאר זהב, לכן לעולם לא ייפגשו רוחנית, גם אם במציאות הם אֵם ובֵן, ולכן הם כתובים היטב ובאופן מוצדק בשתי נובלות נפרדות.

 

עוד כדאי להרחיב מעט על סגנון הכתיבה של ארנסט: יש אצל גיבוריה מודעות רבה לשימוש בשפה כדי לתאר חוויה וגם למוגבלות הטבעית של השפה לתאר את אותה החוויה בחזקת קביעתו הנודעת של ויטגנשטיין: גבולות העולם שלי הם גבולות השפה שלי. אין טעם להדגים ולהוכיח זאת באופן טרחני כאן. אני מניח שהקורא המיומן והמשוכלל ירגיש מייד את הסנסואליות המילולית הזאת כמו שאצל הגיבורה שרון ב"נמס", צלילי מילים מעוררים בה תחושות פיזיות ממש ואסוציאטיביות, גם אצל לאה איני, הסופרת האהובה עליי זה קיים אצל גיבורות רבות, למשל אצל גילה גדולת הציצְקאות ברומן "מישהי צריכה להיות כאן".

 

זאת ועוד, דווקא אצל אניטה, הגיבורה הכביכול ארצית, קו דק נמתח בינה לבין גיבורת הרומן הווידויי "אחות לפּליאדות" של אורית אילן אשר זכה בפרס ספיר וכן עם קובץ הסיפורים "ואני אעלה באש" של רונית ידעיה, כי שלושת הספרים הללו ושלוש היוצרות הללו מחברות את האקזיסטנציאליזם הנוקשה הסארטריאני, הקובע מפורשות כי קיום קודם למהות, להומאופתיה, לתורות הניו-אייג' ולמיינדפולנס, בסדר הזה כל אחת בדרכה על פי הספרים. אלה חיבורים נושאיים וסגנוניים שלא ראינו בעבר בספרות העברית-ישראלית, אצל כל שלוש הגיבורות ושלוש הסופרות מדובר כמובן ברוחניות פרקטית.

 

ב"זהב" מראה לנו ארנסט שהיא יכולה לכתוב אחרת מאשר ברומן הקאמרי הקודם "נמס" והנובלה שהורחבה לרומן קאמרי "אניטה". היא מראה לנו את הגיוון והעומק בכתיבה שלה כאשר היא כותבת פרוזה שירית פיוטיות שלא ראיתי אצלה בעבר. לעומת זאת "אניטה" מלווה בסוף הספר באיורים אדולסצנטים במכֻוון משהו, קודרים, אני מניח שהם מעשה ידיה של ארנסט ומשויכים לאניטה, שבהם אתה רואה באופן מובהק את הקושי של אניטה להתמודד עם העולם המאיים והבולע של המֵעֵבֶר, כאילו מדובר בעולם העומד לטרוף אותה, לטרוף את דעתה. אין בה שלווה באניטה, ובזהב יש הרבה ייאוש, אבל הוא לא מר, הוא שלוותי ומשלים. מי שנשאר כאן במציאות, נשאר עם עולמו המסויט לכאוב ורואים זאת היטב באיורים של אניטה בשחור לבן, איורים המתקראים עירהורים, הֶלְחֵם של המילים עיר והרהורים של אותה גיבורה פלאנרית, משוטטת, הכמהה להבין את מי שביקש להתאדות ולהתפייד מן העולם הזה כי אפילו לנשוך את האוויר, ממש כמו המלט, היה לו קשה ופיזי, על אחת כמה וכמה לתפקד בחיי היומיום ובחיי השעה, זהב.

 

"שתי חוויות סף־מוות פקדו את זהב. הוא כינה אותן 'טבילות' על שטבל בהוויה זרה. מקרה ראשון חשף אותו לרִיק הָאַיִן, השני התרחש כעשור שנים אחר כך ומילא אותו בתענוג היֵשים. כך ניצבו בנפשו האין והיש, מנוגדים זה לזה ומקיימים זה את זה כמינוס־פלוס בסוללת חייו, והם אשר הובילוהו לתור אחר טבילתו השלישית. ומהלכים אלו נמסור על פי סדר התרחשותם". ("זהב" עמ' 14)

 

ואוהו, הסופרת הזאת יודעת למסור את התרחשותם היטב.

 

אניטה, אור ארנסט, עורך: יובל גלעד, עורכת לשון: גילי תל אורן, דימוי על הכּריכה: מתי ארנסט, דימויים בספר: מאת המחברת, סידור, עימוד והפקה: א. אורן, עמדה, 179 עמודים, 60 שקלים

 

זהב, אור ארנסט, עורך: יובל גלעד, עורכת לשון: גילי תל אורן, דימוי על הכריכה: מתי ארנסט, סידור, עימוד והפקה: א. אורן, עמדה, 121 עמודים, 60 שקלים