רן יגיל סופר ועורך
קַל-דָּם – על הנובלה "איש וביתו נמחו" לסופר אשר ברש
"הוא ישב בכורסה, כנס את רגליו תחת הכיסא וכיבה את המנורה. רעש הים בא פתאום לתוך החדר. האור שבא מן החלון הספיק כדי להראות את הלהבים. הוא לקח אחד מהם. 'העיקר שלא אפול… אני רוצה שימצאוני יושב… את שארית רצוני אאמץ שאשאר יושב…".
"פתאום נעצר בפה פעור אחוז מחשבה מתלהטת: 'ולאחר שאחתוך יד אחת – איך אחתוך את השנית?". עיניו גדלו עד לזוועה. 'אין דבר. ביד השחוטה. רק לא לדחות, לא לדחות!' והוא נתן את הלהב בכף שמאלו, קפץ עליו בכל כוחו את האצבעות, פשט את ימינו ובמאמץ פרא העבירו על צוואר הפרק… קילוח דם חם זינק על הכיסא, כיסה את חצי גולת המנורה, ומוחו של קַלְדָּם ניצת בשיגעון. ביד השוֹתתה דם מידבּק תפס להב שני, שנתכסה גם הוא מיד דם שמן, אך בלחץ אכזרי העבירו על היד השמאלית, וכשזינק גם דָּמָהּ (הפעם על הרצפה) היה מרוצה ותלה את שתי ידיו השחוטות בין ברכיו, שהדם יהא נוזל כולו על הרצפה. הוא לחץ בשתי ברכיו את ידיו והקשיב לזיבת הדם. נדמה לו שהדם מרטיב את מכנסיו, נוגע בסובכי רגליו, וכל גופו רעד בחוזקה. 'כך אפול, כך אפול'… והוא הפריד את ידיו והרים אחת (נדמה לו שהיא כבֵדה מאוד) ותלה אותה מעל לדופן הכורסה.
"החיים הנפצעים הלמו בלב קלדם כפרסות סוס משתולל, אך הוא נלחץ אל דופן הכורסה, חשק את שיניו הנוֹקשוֹת ובנשימה סוערת נהם: 'לא נורא… לא נורא… לא נורא…', ונהמו נפסק רק כאשר נדמו הפרסות, והחיים עזבו בגלים מקוטעים את הבשר הנרגע והולך."
זה כמעט הסוף של בוריס קלדם, גיבורו הנפלא של אשר ברש (1889-1952). למה כמעט? כי מקלדם לא נשאר כלום: הוא מתאבד במלון הארדיג במושבה הגרמנית, נקבר מחוץ לגדר, אשתו מנסה להתאבד אף היא על קברו, ולבסוף מובלת כסחבה אל משפחתה במצרים; עסקו מתפורר, ביתו עומד שָׁמֵם, אחר כך נמכר, וכשפורצים את תקרת המרתף עולה משם ענן של צרצרים כמו ברחשים באוויר תל אביבי, כמו ארבה בדרום. לבסוף נקנה הבית על ידי אישה מסינגפור ונהרס עד היסוד. כלום לא נשאר מבוריס קלדם, איש רב-פעלים במציאות הארצישראלית בימי התורכים, כלום, חוץ מהנובלה המקסימה של אשר ברש.
לא, זאת לא טלנובלה בערוץ 2. בנובלה "איש וביתו נמחו" (תרצ"ד) מתאר ברש תהליך התפוררות של אדם באמצעים פסיכולוגיים, ממצב של שליטה בעניינים מתהפך העולם. התורכים בורחים מן הארץ (מלחמת העולם הראשונה 1914-1918), ובמקומם באים האנגלים. קלדם הופך זר בִּן לילה. הוא לא יודע איך להסתדר אִתם. בחוץ, מבחינה עסקית הוא עוד איכשהו מתפקד (סוחר בדברים אסורים: נשק, סמים), אם כי הוא נופל מדי פעם עם שותפים עסקיים נכלוליים; אבל בבית פנימה הכול נרקב. קלדם מעולם לא הפנים יחסים אינטימיים עם בת זוג. הניסיונות שלו למצוא בת זוג מתאימה עולים בתוהו.
שלוש נשים לבוריס קלדם. אם היה נדמה לו שבראשונה שלט ללא מצרים ואף הִכה אותה, השנייה היא כולה החמצה, האפשרות שלא התממשה. היא נושאת את ילדו בבטנה ומתה בקושטא אצל משפחתה, כיוון שהדביק אותה ואת העובר במחלת מין שהביא מאיזו זונה בלה בבירות. האישה השלישית שולטת בקלדם ללא מצרים, הוא נענה לה כילד רך, כתינוק לאם. תהליך הדיכאון – הדפרסיה ההדרגתית הפוקדת את קלדם ופושה בכל הבא אִתו במגע – מתואר בעומק פסיכולוגי עד הסוף הבלתי נמנע – ההתאבדות.
שלוש נשים לבוריס קלדם. אם היה נדמה לו שבראשונה שלט ללא מצרים ואף הִכה אותה, השנייה היא כולה החמצה, האפשרות שלא התממשה. היא נושאת את ילדו בבטנה ומתה בקושטא אצל משפחתה, כיוון שהדביק אותה ואת העובר במחלת מין שהביא מאיזו זונה בלה בבירות. האישה השלישית שולטת בקלדם ללא מצרים, הוא נענה לה כילד רך, כתינוק לאם. תהליך הדיכאון – הדפרסיה ההדרגתית הפוקדת את קלדם ופושה בכל הבא אִתו במגע – מתואר בעומק פסיכולוגי עד הסוף הבלתי נמנע – ההתאבדות.
כמה שאני אוהב את אשר ברש. בפעם הראשונה שקראתי את הטקסט הזה, הבנתי שמצאתי את הסופר שלי. מישהו סיפר לי שכאשר הוא נמצא בפריז, הוא נוהג תמיד לבוא לבית הקברות של פֶּר-לָשֶׁז כדי להניח פרח על קברו של מולייר, וליד קברו של ג'ים מוריסון הוא מזיל דמעה. לעתים, אני מודה, אני נכנס לבית הקברות שברחוב טרומפלדור סמוך לביתי. סופרים רבים קבורים שם, מיטב סופרינו. אני מתעכב ליד האבן הפשוטה והלבנה של אשר ברש כמה דקות, בלחות ובחום. זה טקס הכרחי. רגע של התייחדות עם מי שאני רואה כשליחה האותנטי ביותר של הספרות העברית: סופר ועורך גדול, שלא זכה להערכה מספקת, וחבל.
הרשימה הופיעה לפני כמה שנים ב"תרבות מעריב" במסגרת הפרויקט "הסופר האהוב עליך". רני.
ספר נפלא.
צ'יקי שלומות. אכן כך. אני מקווה מאוד שלא עלבת ברו"חנו ושיצא מהגעמישט אך טוב. תודה על התגובה. רני.
סוף התקופה התורכית וראשית המנדט גרמו לתהפוכות אין ספור. הספור שהבאת מרתק, אבל אספר שסבתי העמיסה את ילדיה הרכים על חמור וירדה אל קרובי משפחה במצרים כיוון שבעלה היה שד"ר והיא נותרה בלי פספורט בצפת…שלא לדבר על פרנסה.
רות, תודה לך על תגובה וסליחה שלא באתי לערב. פשוט לא יכולתי להגיע מטעמי פרנסה. עיכובים שכאלה. כן, ברש בפרוזה הישראלית שלו מיטיב לתאר ביד אמן מתאר את נסיגת הטורקים מארץ ישראל, הן בסיפור הקצר "אקמק" שפירושו לחם בטורקית והן בקטעי החוויה הנפלאים שלו שאף לוו באיוריו הבלתי נשכחים של נחום גוטמן "כעיר נצורה". כאשר תל אביב הקטנה התרוקנה מתושביה 1914-1918. ברש פרסם לפני הספר "כעיר נצורה" את הקטעים הללו בעיתונות תחת הכותרת "מבעד לבריח הים", וכמובן בנובלה שכתבתי עליה כאן "איש וביתו נמחו". על כל זה יש לכתוב ולכתוב בשל היותו סופר יחיד ומיוחד ועורך סינגולרי. להשתמע, רני.
מרתק. אי אפשר איתך, רני. כמה ספרים כמה.
אין סוף.
איריס תודה רבה. אכן העולם מלא בספרים מעניינים ובסופרים מרתקים. זה מזכיר לי מייד שעיני צדה בנסיך הקטן את "מחברת הזהב" של דוריס לסינג בח"י שקלים טבין ותקילין ואת העותק שלי נתתי למישהו, לך תזכור למי. מחר אני שם והספר יהא שלי, אלא אם כן איזה צייד זריז שם את ידו עליו לפניי. להשתמע ובקרוב אכתוב לך תגובה על "גם הפורנו שחור". רני.
רשימה עדינה ומרגשת. כבר כתבתי לך שאני אוהב את אשר ברש.
אולי זה לא יפה שאני כותב את זה פה כבדרך אגב, אבל קראתי בהנאה רבה את הפרק הראשון של "הרביניסט האחרון". לא הגבתי בעת פרסום הפרק מאחר והייתי עסוק מבחינה רגשית בהופעות שלי בפסטיבל "שער".
אני מחכה להמשך, או יותר טוב -אחפש את הספר
גיורא
גיורא, תודה רבה לך. צר לי שלא עמדתי בקשר בשל צוק העתים. החורף הגיע והקטנים קצת חולים, משתעלים. כן, כתבת לי בשעתו שאתה אוהב את אשר ברש, זה מאוד שימח אותי. אל תטרח לחפש את הספר בחנויות יד שנייה. בקרוב אפרסם עוד מנה מ"הרביניסט האחרון". שלך, רני.
היי רני. כשאתה אוהב – אתה אוהב! ובאמת כתבת באמונה, ברגישות ובאהבה גדולה מאין כמותה. הוא סופר נהדר ברש, סופר שאין לו עכבות ואין לו צרכי התייפייפות. אני מאוד אוהבת את "הנשאר בטולדו" שלו.
תודה לך. במשפט אחד, לאה, הגדרת את ברש הסופר כל כך יפה. הוא אכן כזה, אינו מתייפייף, דייקן בתיאור, גם אם המצב אכזרי ולא נעים. "הנשאר בטולדה" נובלה היסטורית נפלאה וגם לה יש מהדורה מסורתית עם איורים נפלאים (עוד סופרלטיב), מקסימים, (עוד סופרלטיב), אדירים, של נחום גוטמן כמובן. הצרה היא שמי שבא לרכוש את הסִפרון הזה צריך להיות באמת ביבליופיל, כי ייאלץ לשם כך להיפרד מכמה מאות שקלים ולהעבירם לבוקיניסט, אף כי ראיתי את הספר באתר "בוקספר" של גדעון במחיר נוח יחסית, אך יכול להיות שכבר נחטף על ידי המשוגעים לדבר. די פטפטתי. אצלצל. רני.
זוכרת שקראתי את הנובלה הזו בהתפעמות
ובהתפעלות, ברש סופר יוצא מן הכלל חבל שכה נשכח
כתבה רגישה ויפה
ריקי, תודה לך. זה הזמן לנסות ולבצע תיקון. אמשיך לכתוב עליו. אגב, על "איש וביתו נמחו" יש מאמר מאוד יפה של המשוררת והחוקרת חמוטל בר-יוסף. אולי פעם אביא את רעיונותיו ותמציתו. העיקר שאשר ברש ויצירתו יצוצו ויבעבעו מדי פעם. שוב תודה. רני.
כמה אהבה יש ברשימה היפה הזאת שלך רני ,ומה שנכתב באהבה נכנס ללב באהבה.
אף אני אוהבת את ברש ואתה עושה שליחות גדולה בהחיאת ספריו אצל הקורא תבורך
חנה, תודה לך. האמיני לי, אעשה כמיטב יכולתי. כשפרופ' דן לאור – מי שכתב את הביוגרפיה המקיפה על ש"י עגנון – כותב ספר וקורא לו "המאבק על הזיכרון" ובו הוא כותב על דוד שמעוני, אצ"ג, עגנון, הזז, אלתרמן, רטוש ועוד. אני מבין שעליי להיאבק על זִכרו האהוב של אשר ברש כסופר. אבל חנה, מה יהא בעניין אחר, אני כבר מתפקע מרוב סקרנות כאן בענייני ההווה. רני.
מאוד ריגש אותי התאור שלך מבקר בבית העלמין את קברו הצנוע של הסופר האהוב
(ככה קרה לי כשחיפשתי את הקבר של קפקא בפרג) זה נושא לסיפור קצר, רני
רני, כשאוהבים – אוהבים. מעניין מדוע דווקא אשר ברש כ"כ קרוב ללבך, הרי ברור שיש כאן יותר מההערכה לכתיבה שלו, הלא יש סופרים נוספים שאתה מעריך מאוד. נדמה לי שזה משהו אחר.
עכ"פ, לו היה פרס מפעל חיים לַמֵתִים או משהו מעין זה, אז אני מבין שלא היית חושב פעמיים למי להעניק אותו. ד"ש חם.
הצחקת אותי עם פרס על מפעל חיים לסופרים מתים, זה נחמד. כן, לא הייתי מהסס לרגע. אני חושב שברש קרוב אליי כסופר, אבל גם בדרכו הסוציו-ספרותית שתמיד חיפשה את הכישרון הבא, ההד הבא ב"עכשיו" מתוך פתיחות ואי-צרות עין, מתוך הגישה יהודית-ציונית המובהקת שלו, אבל הנאורה מאוד והפתוחה לעולם, אשר באה לידי ביטוי בנובלות ההיסטוריות שלו, אבל לא רק גם בסיפור כמו "באר לחי" או "לוטה היכנסי". אני גם מאוד אוהב את המלנכוליה שלו, או הרומנטיקה המאוחרת המורבידית, החותרת במחשכים אל האושר והטוב שנמצאת כמעט בכל דבר שכתב, למשל, "רקמה" עם דמותה הקסומה והמהפנטת של הנצ'י הגיבנת. אני חושב שהוא תפס את הספרות לא כרצף של טראומות מהפכניות אלא כמעין שרשרת או מֵרוץ שליחים. בקיצור – האוסקר הולך לאיש עם השפם מהעיירה לופאטין. רני.
קשה לי לקרא בשבוע האחרון על שחיטה ודם.
זה כבר חוגג ברחובות בלי ספרות ושירה: אַשְׁכָּרָה
אכן, יוסף, מצער מאוד-מאוד השבוע האחרון. ממש שובר את הלב ואת האמונה באדם. נקווה שאנשים יבחרו בטוב וגם בחיים כמובן. רני.
אני מפרסם כאן חמישה קישורים למסה ארוכה בהמשכים על הנובלות ההיסטוריות של אשר ברש – "שיח העתים". למסה קוראים: "בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי".
בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי א:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10200&blogID=171
בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי ב:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10249&blogID=171
בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי ג:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10308&blogID=171
בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי ד:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10364&blogID=171
בשעה כזו לא יתלוצץ יהודי ה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10419&blogID=171