בננות - בלוגים / / סיפור של יום ראשון – הים
רן יגיל

סיפור של יום ראשון – הים

סיפור של ‏יום ראשון‏

 

 

 

(היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש. לדוד מזמור, לשם הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה: כי הוא על ימים יסדה, ועל נהרות יכוננה… שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד, השם צבאות הוא מלך הכבוד, סלה. תהילים כד)

 

 

 

הים

 

 

 

אלוהים ישמור. לא הייתי צריך לקנות את הגלשן רוח. אשתי אמרה לי שזה לא בשבילי. הייתי צריך להקשיב לה. היא מורה לחינוך גופני, היא מחנכת, והיא יודעת טוב מאוד מה שהיא אומרת והיא אמרה, "איצ'ה, זה לא בשבילך מאמי, מילא שקנית אופנוע 'בי-אס-איי תרנגול', כשהילדים עזבו את הבית; ניחא שאתה הולך כל יום שישי עם החבר'ה לסנטר ומדבר על סיגרים, כדורגל ובחורות עד שמונה בערב – ארבע שעות אתם מבלבלים אחד לשני את המוח; נעזוב את זה שעשית מינוי לערוץ הספורט ושבשבתות במקום לנסוע לטייל, הירוק היחיד שאני רואה זה מגרש כדורגל בטלוויזיה, או מהחלון במטבח את ה'דוג' דארט' הישנה שלך עם הסמל של מכבי חיפה, וזה בתנאי שאני מתכופפת מהמרפסת כי הבניין מסתיר לי אותה. שנים כבר לא ראיתי פרח! כלנית! אבל גלשן רוח, זה כבר יותר מדי. מה, אתה בצופי ים?" מה היא יודעת, אני הייתי מלך המטקות של החוף השקט בחיפה. אחרי הצבא כשעברתי לתל אביב בשנות השבעים, הייתי גולש על הגלשנים הישנים של טופּסי בחוף פרישמן והילטון כמו מלך הים, כל צינור היה שלי. אז הייתי עומד על הידיים והולך אל תוך המים. דולפין הייתי. אח, העבודה במשרד הרגה אותי. כל היום למכור מודעות ואף פעם הלקוחות לא מרוצים. כּוּס אֶמממוֹ, בלעתי מים. קשה לי לנשום. אמרתי לה, עדה'לה, מה את דואגת, אני לא נכנס ככה סתם למים, אני אעשה קורס, יהיה בסדר. אח, כואב לי שזה נורא. כל הגב התחתון תפוס. זה פלא שלא טבעתי עד עכשיו. אולי זה לא הגב התחתון, כי אני מרגיש עכשיו גם כאב חד באזור הכתפיים ובשכמות. כל הגב תפוס. יכולתי כבר למות. בקושי הצלחתי לטפס על הגלשן רוח. שוב בלעתי מים. כּוּס אֶמממו, הגב נהיה האויב שלי. לפני עשר שנים הייתה לי פריצת דיסק, חשבתי שאני הולך למות. איזה כאבים, אללה יוסטור! זה לא להאמין. הייתי ביחידה קרבית, גם במילואים, אני קצין. עשיתי מסעות ודי הרבה ספורט אתגרי, אבל ראבק, כזה כאב כמו של פריצת דיסק לא הרגשתי בחיים. מרוב פאניקה איבדתי אוויר. התקפלתי כמו עובּר ותפסתי את הצד. אחר כך התרגלתי לכאב. הייתי הולך כמה צעדים וכשהייתי מרגיש שזה בא, הייתי מתכופף. מה לא ניסיתי, כל תרופה בעולם הזה, כל כדור, ובסוף כמעט הלכתי לניתוח. אולי הייתי צריך ללכת לניתוח כמו שעדה אומרת והדבר היה נפתר. אבל לא. אני החלטתי לרפא את עצמי. הנה עוד גל גדול. כל הסיכויים שאני הולך לאכול אותה ואני אבלע מים בכמות של גלון בירה. מים שכל התל אביבים הפלצנים הבני זונות השתינו וחרבנו לתוכם. אח, הגב, הגב. החלטתי לרפא את עצמי בכוחות עצמי. רפואה אלטרנטיבית יעני. עשיתי דיקור סיני, אקופונקטורה, אבל מה שעזר לי הכי הרבה היה השיאצו. לחצו לי את הרגל פה, לחצו לי את הרגל שם, סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה, סקובידו, והעסק היה משתחרר. הרופא אמר לי בפירוש, איצ'ה, פדלאה, תתחיל ללכת. ואני ואשתי שתחיה, שקפצה על ההזדמנות כמוצאת שלל רב כי קודם הייתי נוסע על הטוסטוס לכל מקום, אפילו למכולת, שמחה כל כך והתחלנו ללכת, בהתחלה עד הים ועל החוף, ואחר כך היינו מרביצים הליכות היסטריות. את כל תל אביב מדדנו ברגל. שום אוטובוס ושום מיניבוס, הכול ברגל. אחר כך בטיולים האלה היינו יוצאים לנו לקטיף. יש המון שיחים מעניינים בתל אביב שאפשר לרקוח מהם משקאות, חליטות. בגן מאיר, למשל, יש כמות רוזמרין שיכולה להספיק לאלף שנה, ואם תדרים תמצא בחצרות לֶמון גראס עם עלים ירוקים ארוכים ולואיזה ונענע ושיבה ליד התחנה המרכזית הישנה. כוס אמממו. נפלתי מהגלשן, אבל אני רואה מכאן את החוף. קודם לא ראיתי. כנראה איבדתי כיוון. הוא לא כל כך רחוק. אני מנסה להביט ברגל ימין שלי ורואה שהיא אדומה לגמרי. קילוח של דם זורם שם ומכסה את הרגל. כנראה נכנסו לי בסיבוב, כשנפלתי בפעם הראשונה ונקלעתי למערבולת, איזה ברזלים או אבנים ברגליים, כי עכשיו אחרי שראיתי את זה, אני חש צריבה איומה שעוברת בכל הגוף וממש מחשמלת את הגב. אני צריך לחשוב על משהו אחר, אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ראבק, הגב המסכן שלי שאני עושה לו צרות כאלה. זהו חביבי. נגמר. פאסיב. לא ים ולא ספורט. שב בבית מול הטלוויזיה ותחכה שיבואו לקחת אותך לבית אבות או לקריית שאול. כוס אמממו, הגב הזה. בנים גידלתי ורוממתי. לבכור שלושה ילדים ועדיין לפעמים הוא נתלה על הצוואר שלי. בא לשאול, אבא יש לך אולי מאתיים שקל, שלוש מאות שקל, אני אחזיר. קדחת יחזיר! אבל אני נותן. למי כבר יש לתת אם לא להם. אין לי הרבה, אבל אני נותן. והשני רווק נצחי שגר עם שותף. אומרים שהוא הומו, אבל אני לא מכיר בזה ולא רוצה להכיר את זה. אני זוכר שבילדות הוא היה לוקח את המטפחות של עדה לצוואר, שם אותן סביב המותניים ורוקד בסלון כמו בלרינה, מרחף. אז מה, כל הילדים הקטנים אוהבים להתחפש. פעם כשהוא עבר דירה ובאתי להתקין לו מדפים כי יש לי ידי זהב, אני בוגר בית ספר מקצועי בנגרות ובמסגרות ורק במקרה הגורל זרק אותי לים הפרסום למכור מודעות של "רבלון", של "זארה" ושל "מנגו". כוס אמממו הלופט געשעפטן האלה. טוב שיצאתי לפנסיה מוקדמת. כבר לא יכולתי לשאת את הבנות במשרד, אפילו את הקירות והשולחנות שנאתי. מה גם שהיה הקטע הזה עם ההטרדה המינית שאני לא רוצה לדבר עליו כי לא היו דברים מעולם, והבנות שעבדו תחתיי התחילו להציק לי ותלו לי מעל הראש את "התקנון למניעת הטרדה מינית" וציוו עליי ללמוד אותו בעל פה: "הטרדה מינית היא התנהגות אסורה בחוק… במעשים… החוק אוסר הטרדה מינית מכל סוג במסגרת העבודה, במסגרת הלימודים ובכוחות הביטחון. המטריד צפוי לעונש של עד שנתיים מאסר. אילו מעשים לא ייחשבו להטרדה מינית? חיזורים הנעשים ברוח טובה, מתוך הסכמה הדדית ורצון חופשי… התנכלות אסורה… דרכי תגובה… חובות המעביד… בית דין לעבודה… בית משפט מחוזי… תלונה במשטרה." אח, באמת מעולה שיצאתי לפנסיה מוקדמת. אבל מה, בנאדם פעלתן, לא יכול לשבת בשקט. אז הוא מוצא את עצמו בים הפתוח עם רגל פצועה וגב תפוס על גלשן רוח שנישא על הגלים. מגיע לו. זה העונש שלו. בכל אופן, כשהבן שלי, האמצעי – עדה מקפידה לקרוא לו כך, "תגיד האמצעי, לא הבינוני או הסנדוויץ', תגיד האמצעי" – דורי הלך להכין לנו קפה במטבח, לו הפוך מהמכונה שקנה בניו יורק ולי בוץ כמו שאני אוהב, ניגשתי לארגזים שלו ושלפתי ספר. נפלתי על ספר של אחד, יותם ראובני. אני זוכר את הספר כי היה לו שם מקסים, "בעד ההזיה", וזה היה ברור משני הדפים הראשונים שזה ספר של הומו. אבל מה שהטריד אותי היה ההקדשה. בדף הלבן הראשון של הספר. לדורי אהובי… כוס אמממו, אני אפילו לא רוצה לחזור על זה. זאת הייתה הקדשה של בחור. אני מעדיף לחשוב שהוא קנה את הספר יד שנייה ובעצם זה איזה הקדשה לדורי אחר. יכול להיות. לא?

 

בכל אופן, לא סתם פתאום החלטתי על גלשן רוח. כל העניין התגלגל דרך כינרת. זאת שאחראית-משמרת-בוקר במועדון הגלישה שליד הדולפינריום. באתי לשם ולא ידעתי בדיוק מה הכיוון שלי, התלבטתי קצת, גלשן גלים, רוח, סירת מפרש. היה בוקר וחוץ ממנה וממני לא היה אף אחד במועדון. היא נראתה חמודה כל כך. הייתה יכולה להיות הבת שלי. היא לא ילדה. בטח יש לה שלושים. שיער מתולתל כזה כמו קפיצים עד הכתפיים ופה גדול וחושני, ואפילו בחורף היא הייתה שזופה. שיזוף בריא כזה. עם כל הלב. יש לה חזה קטן ומוצק ופטמות בולטות וכשנכנסה רוח חורף למבנה הן כמעט יצאו מהחלק העליון של הבגד ים ולא יכולתי להוריד את העיניים מהן. בעשר השנים האחרונות לא בגדתי באשתי. לפני זה היו כל מיני, אבל אומרים שגם החשק המיני אצל הקנאקערים הכי גדולים, גם להם זה עובר. עכשיו, אני לא הייתי מעולם מאלה. פעם אחת בגדתי באשתי לפני עשרים שנה וקיבלתי עונש מטורף מאלוהים. זה היה הֶרְפֶּס נורא בזין. האיבר שלי הצטמק ונכנס לתוך עצמו כמו שבלול או צב מפוחד, ועל השאר אני בכלל לא רוצה לחשוב. כמעט מתתי מרוב דיכאון כשעדה גילתה את זה ורצתה לעזוב אותי. מאז אני יודע שקיבלתי את העונש שלי ומשתדל להיות בסדר. רק העיניים לפעמים טורפות, אבל מעשים בשטח, תכלס, זה לא. עשר שנים. עשור יבש ופתאום באה הכינרת הזו. שיש לה חלק עליון כל כך מושלם ופריאו מקסים עם פראנזים כזה, שקוף, שדרכו אתה רואה את המפשעה שלה, ושבגלל שזה חורף היא לא עשתה מפשעות והשערות קצת בצבצו שם מתוך המשולש של הבגד ים ונראו מגרות כל כך ומזמינות, כשהיא הסתובבה במועדון מענטזת לכאן ולכאן וכפות רגליה הגדולות, אצבעות רגליים עם לק, קצת גסות כאלה, אגרסיביות, מטיילות בין גופות הגלשנים, והיא מסבירה לי מה כדאי ומה לא כדאי. ואז היא אמרה לי במין מתיקות שכדאי לי להוריד את הבגדים אם יש לי בגד ים, כי אם אני אשאר עם הג'ינס והטי-שירט אני מקסימום יכול ללכת לבריכת גורדון עם הזקנים או לפארק המים בשפיים לבריכה של הילדים שעושָה גלים מלאכותיים. "אבל פה אתה צריך להסתובב בבגד ים כאילו מדובר בחליפה של ארמאני." ככה היא אמרה וחייכה חיוך מתוק בשמש החורפית שהנשמה שלי כמעט פרחה. כוס אמממו הגב. הנה בא העונש שלי, מגיע לי, כי אני פוזל כל הזמן לצדדים ולא מתרכז במטרה. מניאק, אני פשוט מניאק. צריך היה לסרס אותי. אז כשבגדתי בעדה והיא גילתה את זה, חברה שלה, מלכה, קיללה אותי שייפול לי הזין וזה כמעט קרה. מי קילל אותי עכשיו? כוס אמממו. ואז, כשהורדתי את הבגדים ונשארתי בַּבֶּגֶד ים, כינרת עמדה מולי והסתכלה לי על הזין. אני יכול להישבע שהיא הסתכלה לשם ואחר כך הרימה עיניים ואמרה, תראה איך אתה נראה, אתה שזוף גופייה כמו איזה סבא זקן, ובאמת רק הזרועות שלי היו שחומות וכל החזה והרגליים לבנים כמו תחת. רציתי להגיד, מותק, בובה, אני הייתי בסיקסטיז מלך המטקות של החוף השקט בחיפה, ואחר כך כשעברתי לתל אביב בשנות השבעים, הייתי בחבורת גלשני הגלים של חוף "הילטון", "המציל" של גדי יגיל זה אני, אבל שתקתי. רגע אחד, איפה אני? טעם של חול בפה. אני אוכל חול. בטח אני בקבר המחורבן. התחיל לרדת גשם, הוא נכנס לי לעיניים, אבל הגלשן בקושי זז. כוס אמממו, הוא נתקע במשהו. היא התחילה לתת לי שיעורים על גלשן רוח, הנימפה הזו. לימדה אותי מושגים כמו "לוח", "קראדן", "שחיפים" או "לייסטים", סוגי מפרשים, מנור, טרפז והקול המתוק שלה כשהיא מדברת, שוחה לידי במים: "אתה צריך ללמוד לשמור על שיווי משקל, לעמוד עם הגב לרוח ואז לעלות לרוח. רגע, עכשיו תנסה לרדת מהרוח. היום נלמד מה זה לחדד לרוח וגם 'גלסים'. היום נתרגל ווטרסטארט. נגיד, אתה רוצה לעלות לגלשן, כן? אתה שוכב במים, מרים קצת את המפרש ונותן לרוח להרים אותו איתך." אני שוכב עכשיו ולא יכול לזוז. תקוע. אבל כוס אמממו, איפה הגלשן? איפה המפרש? הרגל הורגת אותי, צורבת נורא. בלעתי המון מים וטעם של גרגרים בפה. רק רגע, אין פה מים. אני כנראה שוכב על החוף. אבל אין לי כוח לקום וללכת. שולח יד אחת ורגל מנוגדת וזוחל קצת זחילה אינדיאנית. הנה אני מצליח להתרומם כמו גמד. אח, הכאב, אני צונח שוב על החול. עכשיו אני בטוח. אני על החוף.

 

אני נענש דרך הים כי באמצעות הים הכרתי את עדה אשתי, שהיא מכשפה גדולה. היא והחברות שלה, המורות מחדר מורים, ששותות תה ובוחשות בגורל של כולנו, הגברים. הייתה לי בשנות השישים חָסָקֶה. אוי כמה אני עייף. רק לא לאבד את ההכרה כי אז אני אבוד. רק לא להתעלף. איזה גשם ניתך עכשיו, טיפות גדולות שנכנסות לי לעיניים. אני רטוב כולי, הרגל נשטפה, למשוך את הגוף החוטא הזה, להתקדם, כוס אמממו, להתקדם. על החָסָקֶה הייתי לוקח בחורות חופשי. לא היה לי איפה לזיין, אז הייתי מתרחק ככה לתוך הים ואז היה מתחיל השיריבּים שיריבּום. אבל עם עדה זה לא הלך כל כך. עם המשוט חתרתי. אבל כשניסיתי היא אמרה, תוריד ת'ידיים ש'ך, אתה שומע! אף אחד לא שומע אותך, צחקתי. בלי ידיים יא מניאק, אני אקפוץ למים, מבטיחה לך. תקפצי, תעשי מה שאת רוצה. הרי לא תעזי, את רחוקה מהחוף. אבל מה שלא ידעתי אז זה שהיא הייתה סגנית אלופת ישראל בשחיית חזה ולמדה בווינגייט חינוך גופני ואחר כך נהייתה מורה להתעמלות. היא אמרה לי, תוריד ת'ידיים יא מניאק, אני אקפוץ למים. מה את מזיינת לי את השכל, עדה, אמרתי, גם ככה ביאסת לי את הצורה. לקחתי את החסקה, חתרתי עד לכאן ועכשיו את מתנהגת ככה? לא יפה. שלא תעיז להתקרב. בואי, את לא תשחי עד החוף. זה רחוק לאללה. לא יהיה לך כוח ואת יכולה לטבוע. היא פרצה בצחוק. עברתי לצד שלה ושמתי עליה יד והיה נראה שהכול הולך להיות בסדר. היא קצת הרימה את הצוואר היפה שלה כמו ברבור לעברי כדי להתנשק איתי, ואז המניאקית הזאת עשתה חצי היפוך וקפצה לתוך המים וצללה. עדה! קראתי, עדה'לה!! פרצתי בצחוק. אבל היא נעלמה בתוך המים עמוק ולא צפה. אחרי חצי דקה-דקה נהייתי מודאג. לא ראיתי אותה. עדה, צרחתי, עדה'לה!!! אבל שום דבר. הים חלק כמו משי, השמש באמצע השמיים. מרחוק ראיתי אנשים די קרוב לחוף, נקודות קטנות כאלה במרחב כמו לכלוך על דף כחול. אולי היא ביניהם. הלוואי שהיא ביניהם, אבל לא יכול להיות שהיא צללה כזה מרחק ולא יכול להיות ששחתה כל כך מהר שלא הספקתי לראות אותה. מה היא, דולפין? מה שלא ידעתי זה שהיא בעצם כריש, האישה הזאת, נחש מים אמיתי, ושיש לה ריאות מברזל. שום דבר לא ישבור אותה. קפצתי למים כמו מטורף ושחיתי בעיגולים סביב החסקה, צולל מדי פעם בניסיון לראות אולי היא טבעה, אולי יש לי עוד סיכוי להציל אותה, כשאני זורק כל הזמן לאוויר ולשמיים, כוס אמממו, מי היה צריך את החרא הזה, כוס אמממו איזה טעות, כוס אמממו אני אשם שלא קראתי את הבחורה הזאת, ושוב סיבוב מסביב לחסקה רחוק יותר ושוב צלילה. אחרי חצי שעה התייאשתי וחזרתי לחוף. אני עולה לסוכה של המציל ומה אני רואה? היא יושבת שם, השרלילה, אוכלת קרטיב וצוחקת לי ישר בפרצוף. בהתחלה רציתי להוריד לה סטירה על זה שהיא הפחידה אותי ככה, אבל אחרי שנייה התעשתתי, סידרתי את המחשבות ואמרתי לעצמי שהיום פגשתי את אשתי לעתיד. לא יכול להיות אחרת. איזה שיעור מאלף נתנה לי הבחורה הזאת. איפה אני? איך כינרת לא יצאה אליי כשהיא ראתה שהתחיל לרדת גשם? רגע אחד, איפה אני, אין כאן חול. צפירה חזקה! ברקס!! קללות נשמעות מכל הכיוונים. מכוניות חוצות אותי לכאן ולכאן, אספלט מתחת לרגליים. אני מתקדם בגובה דשא כמו דרדס, הולך בקושי, חצי יושב, עם הברכיים כפופות. רק עכשיו אני שם לב שהמון דם זורם מכף רגל ימין ומכתים את האספלט השחור וגם ברך שמאל שלי פצועה לגמרי, שרוטה עד שהבשר האדום מתגלה מתוך חליפת הגלישה הקרועה. שוב צפירה מחרישת אוזניים! ברקס!! קללות!!! כוס אמממו.

 

והנה שער. אני נכנס בקושי בעדו, כפוף, תופס את הצד והולך בגובה של ליליפוט, והנה עוד שער, שני, אני נכנס דרכו בקושי. יש מנעול על השער, אבל מישהו תלה אותו ככה דרך אגב, על צד אחד, והשער פתוח. אני בקושי מגיע לגובה המנעול, מתקדם כמו קרפדה. אין לי אוויר. הגב מתפוצץ לי למעלה ולמטה, הכול כואב. זה לא פריצת דיסק, זה מערכת שלמה של דיסקים שהתמוטטה שם, כל עמוד השדרה שלי התעוות. אני ננס בגובה דשא. והנה עוד שער, שלישי, עדין יותר, דלתות מעץ ובצד שלהן למעלה כתובות באותיות מסולסלות. ראבק, זאת ערבית. אני נכנס פנימה. איפה אני? בטול כרם? בג'נין? עושה מילואים, מסביבי אבנים גדולות כאלה, רק שלא תיפול לי אחת על הראש. זה הנשק של הכלבים האלה. האבן ניצחה. ככה הם אומרים, לא? מאחורי כל אבן כזו מסתתר איזה מחבל קטן בן שתים עשרה או אישה בהיריון שתביא עלינו איזה מתאבד. באיזה כפר אני? הכול כאן כתוב בערבית וכולם יחפים. מסביב קבוצה של גברים. הם נראים ערבים מאה אחוז. אלף אחוז. והם יחפים. מתקרבים אליי. יעשו בי לינץ'. זה ברור. יחתכו לי את הצורה. יטבלו את הידיים שלהם בדם, הברברים האלה, ובסוף יזרקו את הגופה שלי לכלבים. לאן הגעתי, ראבק. הכול כאן כתובות מסולסלות בערבית. אני מתמוטט. בקושי שומע מה אומרים. אני מבין קצת ערבית. עליי הם לא יעבדו:

 

"אֵיש צַאר לוֹ, הַדַ'א?" (מה קרה לו, זה?)

"הֻוֵ מֻתַצַווֵבּ." (הוא פצוע.)

"כִּיפ זַחַל לַעִנְדְנַא?" (איך זחל עד אלינו?)

"עִנְדוֹ קֻוָואת חְצַאן." (יש לו כוח של סוס.)

"אִנּוֹ מֻתַזַלֵּג'. הֻוֵ יִגִ'יא מִן אלבַּחְר. יֻמְכֵּן כַּמַאן שְווָיֵה עַ'רַק הֻנַאכּ."

(זה גולש. הוא בא מהים. כנראה כמעט טבע שם.)

"בַּס לֵיש  הֻוֵ מַאשִי כַּמַאן שְווָיֵה עַלַא רֻקְבַּתַיְהִ, זַי אלקַזְם?"

(אבל למה הוא הולך כמעט על הברכיים, כמו גמד?)

"אַנַא בַּאעְרַפ הֻוֵ מֻתַצַווֵבּ אַכִּיד בִּיוָגִּ'עוֹ כֻּל גִ'סְמוֹ."

(אני יודע, הוא פצוע. בטח כואב לו כל הגוף.)

"הֻוֵ עֵיש?" (הוא חי?)

"יֻמְכֵּן הֻוֵ נֻצ מְגַ'מֵּע עַלֵיה." (נראה לי שהוא חצי מעולף.)

"לַאזֵם יְכּוּן קַוִוי כְּתִיר עַ(ל)שַאן יִנְזַע מִן אלמִיָאה מֻתַצַווֵבּ בִּהַדַ'א אלמַטַר, יַמְשִי עַלַא אלרַמְל, יְמֻר אלשָארֵע, יַדְחֻ'ל אלגַ'אמֵע חַסַן בֵּכּ וָיַצִל אִלַיְנַא, וָפַקַט בַּעְד דַ'לִכּ יַהְבֻּט."

(צריך להיות חזק מאוד כדי לצאת מהמים פצוע בגשם הזה, ללכת על החול, לחצות את הכביש, להיכנס למסגד חסן בק ולהגיע עד אלינו, ורק אז להתמוטט.)

"כַּאן לוֹ חַז כְּבִּיר אַנָ אלבַּוָואבַּאת כַּאנַת מַפְתוּחָה מִן גִ'הַת אלבַּחְר. עֻמוּמַאן בַּאסַכִּרְהֻם, בַּס אליוֹם עַ(ל)שַאן אלתַצְלִיח חַלַתְהַא כֻּלְהַא מַפְתוּחָה."

(היה לו מזל גדול שהשערים בצד של הים פתוחים. בדרך כלל אני נועל אותם, אבל היום בגלל השיפוצים השארתי הכול פתוח.)

"תַעַאל נְגַ'רֵבּ נְחַמִלְהוֹ."

(בוא ננסה להרים אותו.)

"לַא תַלְמִסְהוֹ, יֻמְכִּן אַן נְצִיבּ לוֹ צַ'רַר."

(אל תיגע בו. יכול להיות שנַעֲשֶה לו נזק.)

"תַלְפַנְתָ לִלְאִסְעַאף?"

(צלצלת לאמבולנס?)

"אַה, לִאיכילופ, הֻם בִּאלטָרִיק."

(כן, לאיכילוב, הם בדרך.)                    

 

 

 

 

 

33 תגובות

  1. "סיפור של יום" הוא רצף בן שבעה סיפורים בעקבות "שיר של יום" מן התפילה. בכל חודש אפרסם כאן סיפור אחד כזה, אלא מאי, שניים כבר פורסמו כאן בעקבות פרסומם בכתבי עת. "סיפור של יום שני – השמטקעלע" ב"מאזנים" וכן "סיפור של רביעי – בלונים" ב"עיתון 77". הנה הלינקים לשני הסיפורים שכבר פורסמו כאן בבלוג.

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=5287&blogID=171

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11519&blogID=171

  2. גיורא פישר

    שבוע טוב רן
    צחקתי, אבל האמת- התחלתי לדאוג לבחור באמצע הסיפור. ציירת את הטיפוס כל כך טוב שאי אפשר היה שלא לראות אותו ואת משפחתו לפני העיניים.
    יפה הארמז המשפחתי האמצע הסיפור. מי שלא חי אז לא יכול לדעת עד כמה זה היה מערכון מכונן.
    גיורא

    • גיורא פישר

      לשיר הראשון שכתבתי קראתי "שיר של יום".

      • גיורא פישר

        לרני
        השיר לא נמצא בבלוג. הוא היה בנוי משלושה שירים קטנים:
        שיר של בוקר
        אחר הצהריים
        נוקטורן
        אבל כמובן הארמז היה למזמורי תהילים.
        לספר נכנס רק השיר האמצעי.
        תזכיר לי לספר לך איך הוא נולד כשנפגש.

      • גיורא פישר

        לרני
        השיר לא נמצא בבלוג. הוא היה בנוי משלושה שירים קטנים:
        שיר של בוקר
        אחר הצהריים
        נוקטורן
        אבל כמובן הארמז היה למזמורי תהילים.
        לספר נכנס רק השיר האמצעי.
        תזכיר לי לספר לך איך הוא נולד כשנפגש.

        • גיורא, אני זוכר להזכיר לך. ומתי תתרחש אותה פגישה? לכשתגיע לתל אביב, אנא הודיעני דבר וניפגש. אני אין לי רכב ואיני נוהג, רק רוכב על קטנוע טרנטֶה, חצי כוח. רני.

    • גיורא, תודה על הקריאה ועל שתי התגובות היפות. זה סיפור קצת שונה במבנהו. אני שמח שהדמות העגולה העולה מתוכו הגיע עדיך וגם שצחקת. ואם בצחוק עסקינן, אז הנה, זכר לימים ההם, אף כי קשה לצחוק ביום שכזה. הפתעת אותי באומרך כי שירך הראשון נקרא "שיר של יום". הוא מצוי בבלוג? אבדוק זאת. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=MDTlHMp_1jI

  3. סיפור יפה רני מונולוג של מזדקן פאתטי המנסה "לרכוב על הגלים" ולחדש נעוריו עם אירוניה עצמית דקה .למרות מאמציו הפאתטים להכניס רוח חדשה לחייו ,הוא ממשיך למרבית האירוניה "לבלוע מים": בעבודה בלע מים ,ובתחביב שאימץ לו הוא בולע מים, הסוף יפה ומפתיע שובר סטראוטיפים על דמות הערבי ומלעיג על הגיבור המתואר מבחוץ על ידי הערבי הנחמד המנוגד לדמות הסטראוטיפית שצייר.יפה גם המחווה לגדי יגיל , אף אני אהבתי את המציל, שיהיה לך יום של ים כחול וצלול, רני

    • חנה, שבוע טוב. תודה לך על הקריאה המהירה והמעמיקה. תפסת את הסיפור מייד. אין כמוך. אני מקווה שמתוך הפסקאות הארוכות והאסוציאטיביות עולה כמו מן הים הדמות. מבנה הסיפור במקרה זה מקביל כמובן למצב שהאדם בו נמצא, קשיי נשימה, פצוע וכו'. והנה לינק אלייך שנתתי גם לגיורא. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=MDTlHMp_1jI

  4. מירי פליישר

    רני שלום
    יום ראשון , עוד יש לי כוח לקרוא סיפור באינטרנט. יצא לי פושטק של חיפה מהחוף השקט. מכירה כאלה,הייתי שם. מעורר אצלי געגועים לשליטה בשחייה בים. היום נכנסת לחוף של תל אביב ומיד יוצאת.
    מסכין הבחור, מאצ'ו פריח וישראלי טיפוסי. נקמת הנשים מתוקה.
    תודה

    • מירי, תודה רבה על הקריאה והתגובה. בתחילה את מאוד חמוּרה כלפי הדמות הזאת, ולבסוף נכמרו רחמייך עליו ולו במעט. שבוע טוב, רני.

      • מירי פליישר

        סימן שהדמות עגולה כמו שכתבת.
        עורר אצלי זכרונות ממשיים.

        • מירי, זה משמח אותי שאת כותבת כי זה מעורר זיכרונות ממשיים. אני מסיק מכך כי הסיפור באמת חי ואנושי. ובקשר לים, גם אני משכשך רגליי רק על קו החוף, אבל זה כי מוטלת עליי חובה לשמור על שלושת הברדקיסטים שלי שלא יודעים סכנה מהי. שוב תודה, רני.

  5. דפנה שחורי

    רני, גם אני אהבתי וצחקתי וכל פעם מופתעת מחדש מחוש ההומור המדהים שלך ומהיכולת שלך לברוא דמויות אותנטיות כל כך

    • דפנה, כמה טוב שהגבת כאן. אני שמח שצחקת וגם אהבת את הסיפור. אח, תל אביב והים. עיר נוראה ביממה האחרונה. רני.

  6. רני, יום ראשון קשה הבאת לנו כאן. ההתחלות קשות, אה.

    בכתיבה כאן יש הרבה שמזכיר את הכתיבה של שבתאי, ברוחב המשפטים והפסקאות, זרם התודעה המשתרשר בין הקשרים וזמנים, רק שכאן הדובר רק בגוף ראשון. יש גם דמיון במעברי התחביר, משפטי זיקה ושינויים במשלב הלשוני.

    אני אוהב את הקיטוע והמתח וחוסר הבהירות שאתה יוצר בקורא לגבי טיב הסיטואציה, כך שלא ברור בדיוק מה, מי ואיפה. נוצר אפקט סוריאליסטי שבשילוב עם מוטיב הים והחוף (ושיר של יום כמובן) קורא אותי לקריאה הממשמעת את הטקסט כסמל למשהו שיוצא ממסגרת הסיטואציה האחת. כקריאת כיוון.

    כך או כך, זה סיפור של חשבון נפש קשה. על דרך הדימוי אני חושב שזהו חשבון נפש של גל היודע כי סופו להתרסק אל החוף. חשבון נפש קשה אבל כמובן גם מאוד מצחיק, כטוב ליבך בהומור השובה שלך. חן

    • חן, תודה לך על התגובה. אכן יום ראשון לא קל. אני שמח שמלבד הצדדים ההומוריסטיים בסיפור, אתה מוצא את הצד העצוב והדרמטי שבו, בחזקת "עין אחת צוחה ואני אחת בוחקת" כמאמר שייקה אופיר הגדול. ומלבד זאת הזכרת את יעקב שבתאי, סופר נערץ עליי ומי שהייתי פוגש כילד בבריכת גורדון או אצל סבי, משה חורגל. אַי, אמרת שבתאי ואני נמס. והנה בשבילך גם המערכון המוזכר בסיפור. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=MDTlHMp_1jI

      • נורית כהנא

        לרני היקר,
        נהנתי עד מאד לקרוא את הסיפור של יום ראשון, בראש ובראשונה את המסד שלו- מתוך תהלים,(שבהם אני מרבה לקרוא ממקום חילוני לגמרי – כסביבה מילולית פלאית מועדפת) ובהמשך את המונולוג שבאמצעותו הקמת עולם ומלואו מריר ומחוייך; של יחיד שהתחושה העקרית ביחס אליו הוא שזה מישהו מוכר מאד, זה שנים, במרחק נגיעה.
        התכונה שממנה נהניתי במיוחד בסיפורך, היא היכולת להעמיק, בדרך מאפשרת, מחוייכת כאמור, במציאות קשה של גבר שחי על יסודות ערכי המסורתנות הג'נדרית, חווה את השינויים ביחסים בין המינים ב"חוסר הבנת הנקרא" בהתנהלותו עם אשה צעירה בת זמננו.
        תארת איש שחיוניותו נקלשת,גם בשל נסיבות אוביקטיביות של הגיל – וגם בשל חוסר תאימות דעותיו עם הנעשה בעולם. הקמת פיסת חיים אקטואלית מורכבת, מעיקה, שניצני נחמה טמונים בחובה: התמרה שמתגלה בחילופי הדברים בערבית מפי אלו שיחלצו את גיבור הסיפור מהתמוטטות פיזית, טורפת קלפי היכולת לעשות דברים שאיש צעיר עושה, כשהוא לבד, ברשות הרבים.
        בציפיה לבאות בבלוג,
        נורית כהנא.

  7. קראתי בהנאה רבה.

    וכמובן, האנקדוטה ההומופובית שנעשתה היום האקטואלית כל כך.

    • יעל, תודה לך. טוב שהזכרת זאת כי כשקראתי את הסיפור לפני פרסום בלילה חשבתי שמישהו בעל רגישות יתייחס לזה. לצערנו אנקדוטה זו נעשתה אקטואלית כל כך. מי ייתן וייתפס הרוצח המתועב הזה כמה שיותר מהר. רני.

  8. רני, זרם תודעה מוטרף לגמרי שמביא באופן סוחף ואמין חיים שלמים. אתה אמן בזה.
    והסוף מפתיע לגמרי, כאילו לא נגמר בכלל, רק הסליל… או ההכרה.

    • אמיר, היטבת לתאר את מהלך הסיפור. אהבתי את הדימוי לסליל של קלטת שנגמר. אני חושב שזה מאוד נכון ומאפיין את הסיפור הזה. תודה על המחמאה. רני.

  9. תַּלמה פרויד

    הדבר הראשון המצחיק ביום הקשה הזה, הוא סיפורך, רני. ציירת לעילא את דמות החרמן המקשיש, הפתטי, הבודק ציוד מעת לעת ומוצא שהמצב אפעס (ביטוי שלך) לא אַי-אי-אי. הוא חי בהכחשה (בעניין הבן ולא רק), אבל המציאות המעציבה מתנפצת כמו גל בפרצופו וגם השליטה בגלים כבר לא מה שהייתה (אוי, הגב, הגב).
    אי אפשר שלא לרחם בצד הצחוק.
    שאפּוֹ, רני (והערבית, מניין? מן תחְת אל-אַרְד, או מה?)

    • תלמה, כן אפיינת יפה את הדמות הזאת עם כל ההומור והכאב שבה על אובדן הנעורים וגם קצת המשינקע שאפעס התקלקלה בדרך ואף המציאות כגל מתנפץ בפרצוף זה מאוד מדויק. הערבית? הערבית היא לא שלי, היא של אח שלי, ישי, שעובד ביומיום במט"ח ומתרגם ספרי לימוד לערבית וגם המשורר הצעיר מוחמד אגואני עזר לי קצת לשתול מבעים יפואיים פה ושם. הקרדיט והשאפו לשניהם. רני.

  10. רונית בר-לביא

    :)))

    מסגד חסן בק כולה, זה מרגיע..

    "בטח אני בקבר המחורבן" גם קטע שממש אהבתי.

    חוצמזה, מזכיר את החבר'ה של מציצים בעגה, אם כי הוא נע קצת בין סלנג של ערסים מזדקנים לסלנג של פולנים של פעם סטייל ההורים של מציצים…

    ריחמתי עליו כי הוא שונא את עצמו.

    • כן, אני חושב שהוא שייך לחבר'ה של "מציצים" בהחלט ויש לו קצת מבעים פולניים שהוא משמר מהבית. נכון, זה רק חסן בק. אבל גם חסן בק בפיגוע ב"דולפינריום" רעד. אני מסכים שהוא ראוי לרחמים ואפילו לאיזו אמפתיה. כולנו ראויים לרחמים היום. עד אתמול נרצחנו ורצחנו רק על רק לאומני או פלילי; היום אנשים נרצחים על בחירותיהם המיניות, מחר יירצחו על מה שהם אוכלים או לא אוכלים או לובשים או לא לובשים. נו, לאן נגיע? וזה נכון, יש אצל הדמות הזאת שנאה עצמית. ומלבד כל הנאום המתלהם שלי, רונית, מה שלומך? רני.

      • רונית בר-לביא

        רני,

        זה מזכיר בהמון ניואנסים את מציצים,
        גם בקטע של הכמעט-אונס שאז היה נורא לגיטימי, גם במצ'ואיזם ובחסקה, וכמעט בהכל …

        ואיצ'ה שם אדיר :))
        כתבתי פעם קטע על דג זהב בשם איצ'ה וזה התפרסם במגזין עלום אחד, "בננות", פעם .. אביא אח"כ קישור.

        מעניין אם הגיבור הפרוע שלך גם יחזור בתשובה. ואז בכלל בינגו.

        ושלומי ?
        איך היתה עונה על זה לובה מ"ארץ נהדרת" ?
        "סטנדרטיק", במבטא רוסי כבד. חולה עליה :)))

        • רונית בר-לביא

          אני מזהירה מראש שזה לא מבריק,
          אבל הנה:
          http://bananot.co.il/articles/1294

          כל כך מפעם… שנתיים.

        • רונית, שמח ששלומך טוב בימים חמים אלה. אצלי נגמרה הקייטנה ואני עכשיו הקייטנה. עסק לא פשוט. אוגוסט, חם, אנשים ממש יוצאים מדעתם בתל אביב ויש לזה תוצאות נוראות. אהבתי שציינת את העובדה שהאיש לא שלם עם מעשיו כי זה הופך אותו מורכב ועגול. המודעות יוצרת דמות. ומכיוון שאני כבר עובר לחרזנות, אני מייד מפסיק ללהג ולהגג ורץ לקרוא את הלינק. רני.

  11. זה לא רק ז'אק ברל… אני אוהבת את הכתיבה שלך. תמונות בהירות וסוחפות. מחוות ועוד מחוות. לאנושות, ליותם ראובני (או לספר שהיית רוצה לכתוב..), לאבא.. לתקופות, להוויה, לשפה.
    גדלתי על "כולם הביתה. סוגרים את הים. מחליפים את המים." אבא שלי היה איש חיל הים. אני הייתי דולפין. גדלתי בחיפה – גם לגליו (הגמדיים) של החוף השקט אבל בעיקר בחוף עתלית שהיה חוף צבאי סגור עם אפשרות כניסה למשרתים בחיל ובני משפחותיהם.
    בינתיים בלעתי קצת מים, הגלים עשו את שלהם, נפתחו ונסגרו שערים. מלך של כבוד? – רק אלוהי הדברים הקטנים.

    והשמטקעלע…חווינו על בשרנו. אני עצמי הייתי ילדת טוּטִי עד שבגבורה גדולה הענקתי אותו לאמא במתנה (כנראה נכנעתי לסחיטה) רגע לפני כתה א'.
    אבל הקרייסיס הגדול התרחש לפני כמה שנים בשעת ארוחת הבוקר בקמברלנד בלונדון. הטוּטוּ של לוּלִי נעלם כלא היה. כמעט נגרם משבר בינלאומי בנסיון לגרום לאנגלים להבין את חשיבותו של סמרטוט. במקרה שלנו לא נמצאה האבדה וכיום זה צפרדי שעליו ליגט הקפטשן.

    איכשהו הצלחתי לשכנע את לולי להצטרף אלי למחשב לקריאת שמטקעלע. קראתי לנו בקול. לשמחתי נהנתה בכל המישורים; גם חיזקה את השערתי שיש בידך להפוך דור סרבן קריאה למהופנט קריאה.

    (נסחפתי הא? לפחות נשארתי קצת יותר שלמה מאיצ'ה. עוד מעט אשמע את קול המואזין.)

    • נוני, איזו תגובה מרגשת. אני ממש סומר כאן למול הצג ואינני ציני. לא רק ז'אק ברל. קראת מן הרצף "סיפור של יום" ואילו נקודות השקה יש בינינו, רגעים של ביוגרפיות מקבילות. חוף עתלית מכיר, החוף השקט, חופי חיפה; גם חופי תל אביב כמובן. פעם דוד מוטק'ה מהקריות טיגן אותי על מפרשית בחוף הבונים והגעתי לבית חולים, אבל הוא לא היה אשם כי הוא אמר לי" "רני, שים חולצה, שים חולצה," ואני סירבתי. והשמטקעלע – הטוטו של לולי. קראת לה את הסיפור – זה כל כך מרגש אותי ששיתפת אותה ותודה על המחמאות. אם הזכרת את אבא הנה כמה רגעי עבר זוהרים מ"חיי כלב", תוכנית הבידור הראשונה שלו, רק בשביל הדולפין של מבצר עתלית. הנה:

      http://www.youtube.com/watch?v=MDTlHMp_1jI

      http://www.youtube.com/watch?v=uxlU9XSkaus

      http://www.youtube.com/watch?v=yaXBB57vcdU

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל