רן יגיל סופר ועורך
כמיהה לטוב ביצירה האישית ופלורליזם תרבותי בפעילות הספרותית
יש קשר בין הכמיהה לטוב המאפיינת את דמויותיו של רן ביצירתו האישית לפלורליזם הספרותי המאפיין את פעילותו הספרותית הענפה.
כדי שאוכל להצביע על הקשר, אני רוצה לציין שלוש תחושות, שיש לי כקורא, העולות מן המפגש עם היצירה של רן, ועוד תחושה אחת הנובעת מהמפגש עם פעילותו הענפה בתחומי הספרות.
- הכמיהה לטוב: ביצירה האישית של רן יש כמיהה לטוב. הגיבורים בסיפוריו הם מוזרים, מי יותר ומי פחות, הם אינם מהמרכז הרגיל, אלא הם מן השוליים, אבל את רובם מאפיין משהו בסיסי – הכמיהה לטוב. לעתים קרובות לא ברור – לא להם ולא לקורא – מהו הטוב שהם מחפשים, והדבר גורם להם לעשות מעשים הנראים משונים מאוד, אבל התשוקה המטאפיזית לטוב בולטת וניכרת בסיפורים.
ברבים מהסיפורים הכמיהה לטוב מתבטאת ברצון העז למגר את הרוע, ודומה שמעיני הכותב אין נעלמת הסיטואציה הנפשית של גיבוריו, והוא ער למשאת נפשם לטוב ולצדק על ידי סילוק הרוע בעולם. יחד עם זאת הוא ער לסכסוך פנימי הקיים ברובד עמוק בנפשם של גיבוריו – כך למשל, האם בהנחה שיצליחו למגר את הרוע, בהכרח תתממש גם שאיפתם לטוב? עתה משהרוע מוגר נוצר חלל בנפשם, שהרי לא ברור להם מה עליהם לעשות על מנת להיות מאושרים ולהגיע אל הטוב המיוחל. הדילמה הפנימית הזו בנפשם גורמת להם לעתים לעשות מעשים קיצוניים ומוזרים. ורן, כמי שאינו רק יוצר את דמויותיו אלא אף פוגש אותן כאינדיבידואלים ממשיים, מכיר את המצב הקיומי הזה, המותיר את הגיבורים בעמדה שבה עליהם לבחור.
נקודה זו מבהירה את הקִרבה של רן לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: האדם ניצב בפני הצורך ההכרחי לבחור, אין לו מנוס מכך. הוא אינו יכול יותר להרגיע את מצפונו אך בהתמקדות במיגור הרוע, אלא עתה עליו לבטא את החופש שלו בבחירה לעשייה. המציאות נעשית קשה, כי בכל בחירה יש סכנה שמא היא איננה הנכונה – אם הבחירה הגורלית תתגלה בדיעבד כשגויה, אין אפשרות לשנותה, שהרי אין "הזדמנות שנייה לחיים". האדם מגלה כי אין לו מהות מוגדרת וקבועה מראש שאותה עליו לממש, וכי עליו לבנות במו ידיו את מהותו – והוא אינו יכול להימלט מכך בתואנות כאלה או אחרות. מציאותו הופכת לדבר הממשי ביותר, ומתחוור לו כי היא קודמת למהותו; אין גורם חיצוני – אלוהים – שנוכל להסתמך עליו ולמצוא בו מפלט; אין מה שמצדיק ההתחמקות מפעולה באורח פנימי. "בגיל שלוש עשרה…", כך כותב רן בסיפור "המכונית", "אבא שלי … קנה לי תפילין. כשאמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים הוא האדים". הרשות נתונה בסופו של דבר, ואינך יכול להתנחם בכך שהכול נגזר עליך מתוקף קיומה של מהות אלוהית המכתיבה לך את בחירתך או מתוקף היותך בעל מהות שקדמה למציאותך; עליך מוטלת המלאכה הכאובה להשלים. אורציון ברתנא, במאמר מצוין שכתב על רן יגיל ב"מקור ראשון", מדבר על המושג "הרשות נתונה" המקבל ביטוי בחיפוש נואש ועקשני של דמויותיו של רן אחר משמעות הקיום בעולם שהחיים בו אינם ברורים מאליהם – חיפוש מעורר הזדהות וחמלה, החדור אמונה בערכים אנושיים ואפוף בכמיהה רליגיוזית, אשר ספק אם יעלה יפה.
יש לציין כי חירותו של היחיד לקבוע את מהותו מתוך מציאותו עלולה להפוך לו לרועץ, ונפשו נעשית מסוכסכת. הספק והחשש התמידיים יכולים לגרום לו לברוח מעצמו ולהתנכר לעצמו או לראות את עצמו נחות ופחוּת – מה שיכול לגרום לו לבקש לעצמו את השעבוד, ולפעמים אף הם יכולים לגרום לו להתמרד ואף לשקול ברצינות את המשך חייו. רן חש בתחושות אלה הפוקדות את גיבוריו. רן פִרסם פתיחה לנובלה ביוגרפית על קאמי, והיה זה קאמי שהציב את שאלת ההתאבדות כשאלת יסוד בהגות הפילוסופית: בעולם שהאבסורד שולט בו, בעולם "בו אין צדק", כפי ששם רן בפיו של המורה לפיזיקה הקטן ובעל הקול הצפצפני ("בלונים", עמוד 76), בעולם בו המוות אורב והסבל הוא יומיומי – מה הטעם להעדיף חיים על פני ההתאבדות המשחררת מן העול הקיומי? לפי אלבר קאמי, קיים פער אינסופי בין החיים האבסורדיים שאנו חיים בהם, שאין בהם ערכים מוחלטים, אין יד מכוונת, אין משמעות ואין היגיון לבין הרצון האינסופי של האדם להבין את משמעות קיומו. על כן, השאלה שלה חשיבות ראשונה במעלה היא מה הטעם להעדיף חיים כאלה על פני איונם. בסיפור "המכונית" המשפט השני של רן הוא: "כאן גדלתי, התבגרתי וגם חשבתי לא פעם להתאבד" (עמוד 103).
כך הם, אפוא, מרבית גיבוריו של רן, שיצירתו קרובה למשנה האקסיטנציאליסטית – שואפים לטוב, חסרי מנוח ובתזזיתיות תמידית, ונפשם מסוכסכת אל מול מציאות שמשמעותה אינה נהירה, מה שגורם להם לאבד את שלוותם, ורן, כמי שיוצר אותם וכמי שפוגש אותם, ער לכמיהתם לטוב וער למצוקה הפנימית בדבר ההכרח המוטל עליהם לבחור בעצמם בעולם, שעל פי רוב הוא שברירי, שרירותי ואינו מאיר פנים.
עד כאן היא התחושה הראשונית בעניין, ועתה אני מבקש לעבור לתחושה השנייה.
- דיסוננס בין הסוריאליזם של הדמויות הראשיות לבין הריאליזם של מסגרת הסיפור: אי אפשר שלא לחוש בדיסוננס בין הסוריאליזם של הדמויות הראשיות לבין הריאליזם של המסגרת שהסיפור מסופר בה. סיפורים על לחשן שכוח-אל בתיאטרון; גולש מבוגר הנגרר למעשה קיצון שעל גבול הטביעה; מפיק חמדן; ישראלי המוצא שכל משתתפי כנס ניאו-נאצים בניו יורק אינם אלא חבריו; חולת סרטן אוגרת ספרים אובסיסיבית המעדיפה לעזוב את הדירה השכורה מלאת הספרים בלא להתמודד עם השאלה הקיומית הקשה – מה יהיה בסופם של ספריה; מוסכניק המתוודע לקאמי ובוחן את שאלת ההתאבדות; מורה ללשון פתטי המדבר רק ארמית כמחאה למצב החינוך; חולה פרקינסון המחליט לעוף בעזרת בלונים; פוחז המותח תייר תמים ומראה לו קיר סתמי ביפו, כאילו הוא הכותל המערבי, ופתאום שומע על כך מפרופסור ליבוביץ; אב שהרגש המפעם בו למצוא את השְמַטְקֶעלֶע של בתו גורם לו כורח לעשות מעשים משונים; ילדה שמתוך כוונה עצומה למגר את הרוע מנתצת במוזיאון את בובת השעווה של האיש הרע שהורה לרצוח את שרון טייט אשתו של פולנסקי ועוד ועוד – ובהם, בסיפורים אלה, משתזרים להם שמות ומקומות ספציפיים, ספציפיים מדי, ליבוביץ; גדי יגיל; גבריאל מוקד; מחירון המכוניות של לוי יצחק; רבי עקיבא; נֹח שטרן; דודו טופז, ששון גבאי, דוב'לה נבון, חובבי ציון 15, פארק הירקון, רחוב ז'בוטינסקי ליד משטרת רמת גן ועוד. המשפט הראשון ב"המכונית" הוא: "רחוב יצחק שדה, המסגר, דרך פתח תקווה היום דרך בגין, קרליבך, האזור הזה זאת הממלכה שלי." הפירוט לפרטי המקום יוצר כאמור תחושה של דיסוננס אצל הקורא, ועולה תמיהה: מה מצא הסופר לציין שמות ומקומות אלה בצורה כל כך פרטנית, כל כך מקומית, כל כך זמנית, כאשר הסיפור בדרך כלל הוא על דמות מאוד מוזרה, שלעתים ספק אם יש לה – כהווייתה – מקום וזמן? הפער בין המוזרות והסוריאליסטיות של הדמויות הראשיות לבין הספציפיות היתרה והמסגרת – הכה ריאליסטית והכה ממוקדת זמן ומקום, שבה מסופרת העלילה – כל אלה, כאמור, מעוררים בקורא תחושה של דיסוננס, והוא נדרש לחפש את הקוהרנטיות, את הקשר שבין המסגרת הריאליסטית לדמויות המרחפות משהו.
- התחושה השלישית היא שלא בכדי למרבית הסיפורים יש קשר לתחומי הספרות ולתחומי התיאטרון: אוגרת ספרים (המורישה הכול לחתוליה); מבקר הספרים ב"הכול שפיט"; מתרגם קשיש מגרמנית; לחשן שכוח-אל בתיאטרון הארצישראלי; מפיק חמדן; הרומאן שלו על נוח שטרן המשורר הנשכח; ה"אוטוביוגראפיה" של בנו של גדי יגיל; העיבוד ליומניו של הסבא השחקן משה חורגל; המורה הפתטי ללשון; הנובלה המתוכננת על קאמי; הנובלה על ז'אק ברל; ועוד ועוד. ניכרת הקרבה של רן לאווירה ולמרחב שהתחום הזה מעניק.
לשלוש תחושות אלו מצטרפת תחושה העולה מהפגישה עם הפעילות הנרחבת של רן בתחום הספרות; רן, כידוע, אינו רק יוצר, אלא הוא פעיל מאוד בתחום הספרותי. פלורליזם תרבותי – זו התחושה האינטואיטיבית הפוקדת את מי שעד לפעילותו הספרותית. אין מה להרחיב על פלורליזם זה המשתקף בפעילותו; די אם נראה את מגוון היצירות ב"עמדה" ואת המנעד הגדול של יצירות שהוא סקר ושהוא מביא, הן בתחומי השירה, הן בתחומי הפרוזה – היצירות לילדים, התרגומים, הפרויקטים באינטרנט הבלוג ב"אן אר ג'י" והאתר "יקוד" המנוהל ביחד עם חן קלינמן, ועוד ועוד – הערב הזה הוא עדות לכך.
כל הדברים הללו מתקשרים לי, ומהם מתחוורת לי התמונה הבאה:
רן אינו ממוסד; הממסד – קשה לו להיות פלורליסט; קשה לו לקבל גישות לא קוויות, לא מרובעות. ורן מחבק גישות אלו בשתי ידיו. רבות מהיצירות שהוא מפרסם בהוצאת "עמדה" לא היו מתפרסמות בהוצאות המקובלות.
לפלורליזם הזה, ואת זאת לדעתי צריך להדגיש, יש מקור מהותי – הוא נובע מתוך יחסו הפלורליסטי של רן ליצירתו שלו, או אם נרצה – מתוך יחסו המהפכני-משהו להיבטים הספרותיים ביצירתו שלו עצמו.
רן מכיר את מה שכולנו מבינים במונח "התורה הספרותית". אלו הם עקרונות יסוד שלפיהם קובעת החברה על ידי המבקרים הספרותיים (בין אם פעם המבקרים מובילים את החברה ובין אם פעם להפך מכך) מהי ספרות טובה. ורן – דווקא מתוך מודעות לעקרונות אלה – אינו נעתר לכתוב על פיהם כפשוטם, אלא דווקא מבקש להצעיד אותם צעד קדימה.
ניקח דוגמה: כולם מכירים בערך הספרותי שיש לתיאור הפרטיקולרי, אם הוא מצליח להצביע על האוניברסלי. מבורך הוא השימוש במשהו או במישהו פרטי כדי לחשוף משהו אוניברסלי, משהו מהותי על אודות המצב המטפיזי של קיומנו. ברור כי לשם כך אין חייבים להשתמש במישהו ממשי; ניתן להשתמש ביצג פרטיקולרי. היצג – הפרוטוטייפ, אף שכשהוא בפני עצמו – אין לו מציאות ממשית, עדיין נושא הוא תכונות אישיות, ואם נחשוף בספרנו עליו כעל פרטיקולר משהו אוניברסלי – דיינו. גם רן מכיר בערך הטמון בכאן.
אלא שרן מבקש למרוד או להתקדם צעד נוסף. הוא אינו בוחר ביצג, אלא מתעקש להשתמש בשמות ובמקומות ממשיים לגמרי. היצג הפרטיקולרי אמנם יכול להעיד על האוניברסלי, אבל הוא אמצעי אמנותי, ונראה כי רן רוצה לייצג את המציאות באמצעי המציאות עצמה ולא באמצעים אמנותיים. הריאליזם שלו הוא עמוק מאוד, והוא מבקש להדגיש שהוא משתמש בריאליה עצמה ולא באמצעי האמנותי, האמור לשקף את הריאליה. ובמילים אחרות, הוא רוצה את הדמות האמיתית ולא את זו המצטיירת ברוחו. ב"מכונית" מספר רן על אבי, מוסכניק שספרו של קאמי "המיתוס של סיזיפוס" שנקלע לידיו קוסם לו, והוא – רן דרך אבי המוסכניק – מספר לנו על מחשבותיו על אודות הספר, ובתוך כך אומר הוא על קאמי: "מה שיפה אצלו זה שהוא לא באמת מבחין בין גיבור, דמות בספר שסופר המציא בראש, לבין אנשים שחיים באמת בעולם הזה", ובהמשך "רציתי להבין יותר והתעניינתי…. גם בני אדם הם סוג של המצאה שזרקו אותה לעולם הזה, מכונה שהקפיצים שלה קצת הסתובבו". וכמו שהוא כותב – למה לו להשתמש בהמצאות אם הוא יכול להשתמש בהמצאות של הטבע. צריך להשתמש בפרטיקולרי הפרטיקולרי – אם אפשר לומר כך – ולא ביצג הפרטיקולרי. כשמגריט מצייר מקטרת וכותב כשם התמונה את הכותרת הידועה "זו אינה מקטרת" הוא מתכוון להצביע על הפער שיוצרים האמצעים אמנותיים בין המציאות לבין מה שמייצג אותה; מגריט ממחיש כך את ההבדל בין המציאות לייצוג שלה באמצעים אמנותיים. רן, כאמור, רוצה להצביע ביצירתו על כך שעל המציאות להיות מיוצגת או מוצגת עד כמה שניתן על ידי עצמה.
בכך רן מצביע על הדיסוננס הזה בין המציאות לבין האמנות המתארת אותה – האמנות בהכרח אינה מתארת את המציאות כהווייתה; לתארה כהווייתה ניתן לעשות, אולי, אך ורק על-ידי השימוש בפרטיקולרי הפרטיקולרי ולא ביצג הפרטיקולרי. ובמילים אחרות, השימוש בפרטיקולרי על מנת להצביע על האוניברסלי – ערכו ילקה בחסר, אלא אם כן הוא יחזיר אותנו שוב לפרטיקולרי, ליחיד, למציאות עצמה.
מעבר לעניין המהותי שביסודו הרצון להיצמד לריאליה במונחיה היא, אפשר להצביע על שתי תוצאות שליליות העלולות לנבוע מן הכתיבה, שאין לה האִפיון הריאליסטי הזה:
- הזיוף: רן מכיר בכך שברגע שבו אנו כותבים הרינו, במובן מסוים, מודעים לכך כי יש זיוף או פגימה, שהרי יש פער בין המציאות עצמה לבין התיאור שלה. אולי זו הסיבה שבגינה סוקרטס מיאן לכתוב – הכתיבה פוגמת בחד פעמיותו של האירוע, או אם נרצה היא מחדירה בסיטואציה משהו שאינו קיים בה – את גישת הכותב, ולא אחת אף את משאלת לבו הסמויה, שבדרך כלל היא בתחום הרומנטי, בתחום הרצוי ולא בתחום המציאות. הפרטיקולרי הבא להצביע על האוניברסלי כשלעצמו הוא בעייתי – האוניברסלי כשלעצמו הוא מן ממלכה שיוצרים אוהבים להיצמד אליה. רן רוצה שההצבעה על האוניברסלי לא תהיה היעד אלא האמצעי כדי שנוכל לחזור ולפגוש משהו מאוד קיומי; בכך הוא מבקש לשלול את ההתרפקות הרומנטית שלנו על האוניברסלי. במילים אחרות, ההמצאות האמנותיות שאפשר שהן דמיונו של היוצר, עלולות להרחיק מאִתנו את הדברים הממשיים עצמם, ולכן יש לעשות מאמץ לדבר על המציאות במונחי המציאות עצמה ולא במונחים אמנותיים, שכאמור מטבעם הם מעלים בנו תחושות אסתטיות שיכלו ליפות את המציאות השברירית של חיינו מעבר לאמת.
- תוצאה לא רצויה נוספת היא ההתייהרות על המציאות. מלאכתו של הסופר נושאת בחובה אחריות גדולה, ועליו להיזהר שמא יחטא לריאליה, למציאות, ביפותו את היצירה באמצעים אמנותיים. באותו סיפור "המכונית" הוא כותב: "החלום שלי זה לחבר משפטים כמו שצריך אבל בחיים שלי לא חשבתי לכתוב. צריך להיות אדם עם הרבה כבוד לעצמך בשביל לשבת ולכתוב. זה משהו שאתה רוצה להגיד לעולם… בנאדם במרכז העולם שעומד מול החיים, יושב מול הדף הלבן וכותב, רק מזה רועדות לי הידיים. אני מעדיף לחשוב חופשי".
יש סכנה לא פשוטה הטמונה בכתיבה הנכנעת לתכתיבי האמצעים האמנותיים. היא עלולה ליצור תחושה, כאילו תיאור המציאות הוא הדבר המהותי ולא המציאות עצמה. תחושה כזו מנתקת את הכותב מן המציאות ועלולה להובילו לתחושת התייהרות על המציאות. ההכרה בעצמה הטמונה ביכולתנו לתאר את המציאות שלא במונחי המציאות עצמה אלא באמצעים שהם פרי רוחנו, עלולה להובילנו לתחושה של עליונות על המציאות ולשכחה "מאין באנו". הכתיבה הריאליסטית, הצמידות לריאליה וההתעקשות להיצמד לחיים המתרחשים לא במוחנו אלא בסמטאות הרחובות – כל אלה מקטינות את הסיכוי להתייהר על המציאות ומצמצמות את הסיכוי להעדיף את קידוש הפן הנפשי על פני הצד הריאלי. הקריאה היא לא להניח ליכולת ליפות ייפוי להשתלט, אלא יש לראות את המציאות כהוויתה. יש סכנה של האללת היופי.
כולנו מכירים את הסיפור על רבי אלעזר בן ר' שמעון: "שהיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך רבי," ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?' אמר לו: 'איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית.' כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: 'נעניתי לך מחול לי.' אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.'" אפילו רבי אלעזר בן שמעון נכשל בחטא היוהרה על המציאות, וזאת לאחר שראה יופייה וגדולתה של התורה. כולנו מכירים את התחושה הפוקדת אותנו אם אנו מצליחים לחשוף צד של אמנות במציאות – זו תחושה של עליונות מסוימת, שהנה זכינו בשעת חסד ליצור יצירת אמנות, ואסור לה לתחושה זו להשתלט עלינו ולהביאנו לזחיחות דעת. הכתיבה בזרם הריאליסטי היא כאמור ממתנת ומחזירה אותנו לקרקע המציאות.
מכאן אנו מבינים, אפוא, את עקשנותו של רן להיצמד לריאליה, לציין את המקומי הספיציפי, לשימוש בפרטיקולרי הממשי ולא בפרטיקולרי המייצג. במובן הזה גם הסיפורים על משפחתו בשמות המדויקים עם פרטים אוטוביוגרפיים הולמים את תפיסתו.
צריך לציין כי הבריחה של רן מההיצמדות לעקרונות של תורת הספרות עשוי להתפרש לפעמים שלא כהלכה, כאילו כתיבתו מרושלת. האמת – ניתן לחוש כי הנסיגה הזו – בדוגמה שלנו מן היצג הפרטיקולרי האמנותי אל הפרטיקולרי הממשי – שרן מבצע, גורמת לתחושה, כאילו כתיבתו רשלנית. התחושה הנגרמת מהתנהגות בלתי צפויה זו היא כפי שיחוש מי שצופה במשחק כדורגל (אני יודע שיש כאן רבים שהמשחק מדבר אל לבם…), והנה הצופה רואה שחקן מצוין – רן – המצליח לכדרר ולעבור את כולם, ולשמחת הקהל, הוא אף מצליח לעבור את השוער, ועתה כל מה שנותר לו לעשות הוא להחליק את הכדור אל השער הריק, אך תחת זאת הוא מניח לכדור ונסוג לאטו לאחור ומניח לשחקן אחר מקבוצתו להבקיע את השער. התנהגות בלתי צפויה ולא מובנת. לא אל הצפוי ולא אל התורה השיטתית חותר רן – הוא במובן מסוים מתריס וקורא תיגר כנגד הקונבנציה. במאמר יפה שפירסמה על רן יגיל בעיתון "הארץ", עמדה על כך קרן דותן – על הרשלנות המכוונת ועל ה"בריחה מאסתטיזציה, מרצינות יתרה או מרגש עז", על הבריחה מעקרונות "התורה הספרותית", לפיהן נשפטת היצירה הספרותית הקונבנציונלית.
אסור לנו, אפוא, להתבלבל: ההתעקשות של רן לסגת היא מכוונת ומושכלת; ציוני הזמן והמקום הספציפיים עד למאוד הם מודעים, ורן כאומר – אני יודע את מדע הספרות, אני יודע את תורת הספרות, אבל במתכוון לא אעשה בה שימוש, לא כי היא אינה טובה, ולא כי איני יכול, אלא כדי להתקדם קדימה וכדי להצביע על משהו מהותי. אף שרן יודע כיצד יוכל להשתמש באמצעים הספרותיים כדי להשביח את יצירתו ולהביאה להיבחן בעקרונות מקובלים, בכל זאת הוא אינו עושה כן אלא נסוג, והכול מכוונה להגיע לרמת המציאות הבסיסית; היצירה צריכה להישפט במונחי המציאות ולא רק במונחים אמנותיים, כי החיים הם יותר שורשיים מהספרות. עלינו כביכול להוריד את רמת הספרות לרמת המציאות. כל האלהה של הספרות היא האללה שלה; לספרות חשיבות עליונה כל עוד היא מצמצמת את הפער בינה לבין המציאות.
ומכאן, מן היחס של רן ליצירתו עצמו באורח שונה, מהנסיגה הלא צפויה, מהשלמת מהלכים ספרותיים מקובלים, אני מבקש ללמוד על יחסו לאחר, על הפלורליזם שלו בקבלת האחר; רן הוא פלורליסט ביחסו לאחר, לשונה, כשם שהוא כלפי יצירתו שלו.
עתה נותר לברר מהו הטוב – מהי השאיפה של רן, מה רואה הוא כטוב ולמה הוא כמה? ברור כי מיגור הרוע הוא ערך עליון. אבל תמיד בתודעת גיבוריו של רן ובתודעתו שלו מקוננת התחושה כי "הרשות נתונה" – יש לחתור אל הטוב, לבחור, לעשות מעשה, לא לחשוש, לא להתפתות ליפול למלכודת של תרמית עצמית. וכך, על אף התשוקה האינסופית לטוב, על אף ההבנה שהאדם – דל כוחו; על אף הצער הפוקד את האדם בהבינו כי אין די בתשוקה לטוב כדי שבאמת יהיה טוב – רן בוחר. בסיפור "הים" (עמוד 12) הוא כותב – "החלטתי לרפא עצמי", ובסיפור "השמטקעלע" הוא כותב "לא הלך לי שום דבר אז החלטתי לכתוב על כך משהו".
הבחירה של רן היא ברורה – הספרות, בכל זאת הספרות. שם הוא יכול ליתן דרור לאהבה שבלבו. אין תֵּמה שיצירותיו נעות סביב הספרות והעיסוק בה. הספרות לרן היא הכר שבו תימצא גאולת נפש. אבל דוק: כל עוד היא עולה בקנה אחד עם המציאות ואינה מתייהרת ואינה "מזייפת". הטוב, אליבא דרן, יתממש בפעילות הספרותית, בספרות הצרופה והטהורה זו הבוקעת ממעמקי הנפש הכמהה לטוב; זו ספרות שאינה מזייפת, ולרן יש יכולת לזהות זיופים, כנראה עוד מינקותא. הנה כך מספרת לו אמו, המושיעה הבאה לחלצו מהאירועים הביזריים המתרחשים ב"הכול שפיט": "אתה יודע, כשהיית קטן, ממש תינוק חמוד, הייתי משכיבה אותך והראש שלך היה נוטה שמאלה כל הזמן. אז האחות מארה שטיפלה בך בשעתו אמרה לי שאשים רדיו ליד הראש שלך בצד ימין. הצלילים שיבקעו מתוכו יסקרנו אותך ואתה תפנה את הראש לצד ימין… עשיתי זאת. בתחילה שמעת את המוזיקה… עקבתי אחרי העניין וראיתי במו עיניי, על דברתי, שכאשר המוזיקה או המלל נשאו חן בעיניך, פנית ימינה עם הראש לעבר הרדיו, וכאשר הצלילים לא נשאו חן בעיניך, היית מזיז את הראש שמאלה באופן חד יותר ורחוק יותר ככל שיכולת…".
הכתיבה – זו שאינה מתייהרת – היא גורם רב עוצמה שיש בו להפיג, ולוּ לזמן מה את מועקת הקיום. אולי בכתיבה – זו שבזרם הריאליסטי – ניוושע. וכך כותב במאמרו אורציון ברתנא: "ושאיפה זו [הכוונה לשאיפה לטוב] ממולאת כאן כמובן לא בפולחן של עבודת המקדש, אלא בספרות. הסיפור, ויהא נטורליסטי ככל שיהא, קשה בלשונו ובמחשבתו ככל שיהיה, הוא פולחן שבא להציל ממה שקיים במציאות. להציל בעצם העמדה המוסרית המובאת בו, ולהציל בשאיפה למופלא המובאת בו. כך רוצה המחבר לעמוד במבחנה של המציאות."
בהקשר הזה אני רוצה להביא ציטוט של הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ו, לד): "לפעמים אי אפשר לאדם להגביה את עצמו משפלותו כי אם על ידי מה שכותב מערכי לבבו, ומתקן בזה את הפגמים הפנימיים…". השימוש של הרב קוק במונח "שפלות" אינו מקרי; לא נחשוד בו שלא שקל בזהירות שימוש במונח זה. ברור שאין הכוונה, אלא למודעתו של האדם לחסרונותיו, למוגבלויותיו, לחולשותיו, ל"פגמיו הפנימיים", להיותו תערובת של גוף ונפש, להיותו מהול בשני יצרים מנוגדים של טוב ורע, להיכנעותו לנסיבות חיצוניות וללקותו בחולשת רצון בהתפתותו לעשות מעשים בעודו יודע כי יתחרט עליהם בעתיד. השפלות כאן באה לבטא את ההכרח של האדם להכיר בנחיתותו כלפי הטבע ובתרמית העצמית הגלומה ברומנטיזיציה של היופי – בהביננו את מצבנו שבטבע, אל לנו להאליל את היופי. והנה באה הכתיבה האמִתית, ויש בה תיקון; היא באה מן הלב ומטרתה היא "תיקון פגמינו הפנימיים" בצורה הנכונה ולא על-ידי זיוף ותרמית עצמית. היא באה לעצור את רפיון הרוח, את הייאוש, את חוסר האמונה בהתממשות הטוב. במובן הזה הספרות נתפסת כאן כמה שיש לו תפקיד מהותי – לתקן ולסייע לנו להתמודד בצורה כנה עם מצבנו הקיומי בטבע, שאין הוא פשוט כלל ועיקר.
ועתה לא נותר אלא לחזור לראשית הדברים ולהעמיד על בוריו את הקשר שבין הכמיהה לטוב לבין הפלורליזם. הכול נובע מאותו מקור של שאיפה לטוב. כותב הרואה בכתיבה – שלו ושל אחרים – מימוש של שאיפה לטוב, סוג של ישועה היכולה לחלץ ממצב קיומי שברירי, מטבע הדברים יראה בכותבים אחרים עמיתים לדרך. והוא יחבקם מתוך הזדהות ומתוך הבנת הכמיהה לטוב שבלבם. על כן אפשר לומר גם כאן כי כשם שרן מחבק את גיבוריו הנמצאים על פי רוב בשוליים, כשם שהוא מצליח להעביר אלינו את הֶגיון החשיבה המוזר אך גם סיסטמטי שלהם, כך מחבק הוא – תחת ראייה פלורליסטית – כותבים במנעד רחב של סוגות.
סיכום
אני רוצה לסכם בתקווה שעלה בידי להצביע על הקשר בין הכמיהה לטוב בנפש דמויותיו של רן לפלורליזם התרבותי המאפיין את פעילותו הספרותית המבורכת. מעבר ליצירותיו האישיות ולידע עצום ונרחב ומעורר ההשתאות שלו בספרות ובנושאים הקרובים לה, רן נושא על גבו הרחב עשרות יצירות של יוצרים שהממסד בארץ, הדבק בשמרנות ספרותית, אינו יכול לקלוט. מן הבחינה הזו רן הוא מעין מוסד בפני עצמו, שנדמה לי שאין לו אח ורע בנוף הספרותי שלנו.
*
אצל רן, ככל שנרד לרמת המציאות במונחיה שלה, כך נגביה יותר לכיוון השמיִם; העיסוק בחולין היומיומי – פירושו העיסוק בקודש של הספרות. בצדק כולנו מרגישים כי לא לחינם כל אחד משבעת ימי השבוע זוכה לסיפור, כשבצדו מופיע "שיר של יום", הנאמר בתחילת תפילת שחרית.
אני רוצה להמחיש זאת בשני אספקטים:
בסיפור "המכונית" בעוד אבי המוסכניק, הבוחן את הפילוסופיה של קאמי מקרוב ותוהה אם קאמי התאבד או נהרג בתאונת דרכים, והוא מתכנן משהו דומה לעצמו (כלומר, לגרום למצב שבו לא יהיה ברור אם הוא התאבד או נהרג בתאונה), כשהוא עומד לגרום למכונית שהוא נוהג בה להתנגש בקיר, מה שמציל אותו מן המעשה הקיצוני הוא הזיכרון שלו את אביו, אשר (כך מספר לנו רן מוקדם יותר בסיפור) "יושב מתחת לדקל אצלנו בחצר מאחורי הבניין ביום שבת ומנגן בעוד. והיה לו מן שיר כזה שהוא כנראה המציא והלך טוב עם הפריטה על הכלי. "אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד יא אבי. קח איתך חבר אחד, אל תלך לבד."" ואבי, המספר, היה "יושב על הדשא, תולש עשבים, חולם ומקשיב לו". ועתה, שניות טרם ביצוע זממו של אבי להתנגש בקיר קורה דבר: "אני חותך. מתניע…. אבל אז פתאום אני שומע את הקול. זה הקול הפנימי-חיצוני הזה שבא ממעמקים… זה הקול שקושר אותי לרחובות האלה ואל הסביבה הזאת כמו חתול רחוב… פתאום הקול הזה הופך לו לשיר. שיר קיומי שעולה מהביבים ומהמוסכים ומהצינורות והגלילים והחישוקי גלגלים… אל תלך לבד יא אבי, אל תלך לבד. קח איתך חבר אחד – אל תלך לבד… ואני מכניס לדרייב וקופץ ברגע האחרון מהרכב….". קולו של אביו הקושר אותו למציאות, השיר הקיומי העולה מן הביבים שהיה שר אביו – אלה הדברים המושיעים אותו; המציאות ושירת המציאות, הקִרבה הבלתי אמצעית אל המציאות ואל שירת המציאות המושרת בפי האב, אלה הדברים המצילים אותו ממעשה פזיז הנובע מייאוש.
והאספקט השני: בכריכת הספר האחרון של רן "סיפור של יום/הכול שפיט" שאותו עיצבה כה יפה דנה, אשתו של רן, רואים את בנם המקסים מתן-חיים, שעליו נסב הסיפור הנושא את שמו. זה סיפור הנוגע בלב ובאושיות הקיום שלנו עד דמעות. בציור באים לידי ביטוי שמים וארץ – סנדליו של מתן-חיים נטועים בקרקע, ובעודו מתרכז לנגן בגיטרה שיר מעומקי לבבו מתגלים לנו השמים, כשאליהם נושא הבלון המיתמר למעלה את כל הכמיהה לטוב הנטועה בנו עוד מבטן אמנו.
שמים וארץ ביצירתו של רן, וביניהם איפוק אנושי גדול המבקש לשלב שמים בתוך ארץ וארץ בתוך שמים.
מתן-חיים מנגן בגיטרה
ציור: דנה פלדמן יגיל
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
ציור העטיפה: דנה פלדמן-יגיל
עיצוב העטיפה: חן ישראל קלינמן
הדברים נאמרו בערב לכבוד רן יגיל במסגרת ערבי "שאפואטיקה", אירועי מחווה ליזמים ספרותיים שערכו ד"ר גלעד מאירי ונועה שקרג'י במסגרת "מקום לשירה" בבית הקונפדרציה.