בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 10 – פרק עשירי ואחרון מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 10 – פרק עשירי ואחרון מרומן

10.

"אתה היית היום אולי/ חשוב כמת./ אתה נראה לי בדיוק/ כמו חטא./ אתה מנגן שירים/ במפתח סול,/ את מרגיש כל יכול./ זה זמני…/ אתה מנגן סול מז'ור/ אתה מרגיש גיבור.// לא כשאהיה עצוב/ אנגן מינור,/ אשחק לי טיפוס אפור./ אחר כך אשן/ אשחק לי במת,/ מה אתה פוקח עיניים/ גם זה חטא?" (מתוך הפזמון "יום איוּן", ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", הופעה ראשונה במועדון "דאבל סטרום", תל אביב).

 

   היא מופיעה הלילה בפעם השלישית במועדון "דאבל סטורם" ברחוב אחד העם. קניתי אחר הצהריים בקופה כרטיס אחד ואני מתכוון ללכת. בעוד חצי שעה מעכשיו תתחיל ההופעה. אני פוסע במעלה שדרות בן ציון ומרגיש את דפיקות הלב, אני שואף אני נושף. קר עכשיו. הסתיו כבר בפתח. רוח משתוללת בשדרה ומעיפה עלים לכל עבר. מי המטומטם שאמר שכאן בארץ אין סתיו. יש סתיו, אבל הוא מלוכלך כל כך. ירד גשם אתמול, מעין מונסון קטן. הכול בוצי ופה ושם ישנן שלוליות גדולות ממש סמוך לפתחי הביוב. הניקוז בעיר הזאת נורא. הסכנה האמיתית זה לא הגשם, אלה המרזבים כשיורד גשם. אפשר לקבל מקלחת כזאת ממרזב משוסע. פעם כל כך אהבתי את תל אביב. היית שם אותי באיזה חור בכרם או בנוה צדק מול הים ונותן לי מרק דלוח עם רגל עץ ישנה של כיסא בתוכו והייתי אומר לך, חביבי, זה מעדן. אני זוכר שדן בן אמוץ, אללה ירחמו, היה לוקח אותי לכל מיני מסעדות שחשבתי שהוא היה ממציא רק בשבילי. כל מיני כוכים, שאלוהים ישמור. בנאדם שם שני כיסאות ושולחן ונהיית מסעדה.

   נראה לפי העיתונות הכתובה של'אני ואפסי' הולך בכלל לא רע. היא נהייתה מין זמרת אלטרנטיבית כזאת של הסצינה. לפעמים אני פותח את הרדיו בקאדילק על אחת התחנות האזוטריות ושומע שיר שלה. אם הקריינית לא הייתה אומרת שזאת היא, לא הייתי מזהה בחיים. משהו השתנה בה. אני מרגיש את זה בקול שלה שבוקע מהרדיו שלי. אני מקווה שזה לטובה. החלטתי לדבר איתה. עד עכשיו לא ניסיתי ליצור איתה קשר. הייתי משוכנע שהיא לא תרצה לדבר איתי. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מנסה להחליף איתה מילה, היא הייתה בורחת. אבל אם חושבים על זה עוד רגע לעומק, בעצם, אני לא מדבר איתה בדיוק כמו שהיא לא מדברת איתי. אני בחרתי במודע שלא לדבר איתה. רציתי לבלוש אחריה מרחוק, ולא לבוא במגע עימה מחשש שיקרה איזשהו אסון אם אני אלחץ עליה יותר מדי.

   אבל די. החלטתי לדבר איתה. בלילה אחרי ההופעה אגש אליה וגם אם אחשוב שהמופע היה בינוני אומר לה שהוא היה מצוין. זה בכלל לא מעניין אותי. אומר לה אחת ולתמיד את האמת, שאני בעצם מאוד אוהב אותה ורוצה להיות איתה בקשר והיא הדבר היקר לי ביותר בעולם, אפילו יותר מהמקצוע המזורגג שלי ואפילו יותר ממני עצמי, גופי, חיי. הפאתוס הזה גרם לי להיעצר לרגע ולהיאנח. הוצאתי את מטפחת האף מתחת לקרדיגן המחמם שעטף אותי וניקיתי את הרוק התפל מזוויות פי. אף שהיה קר למדי, המצח שלי הזיע מן ההליכה ומן המחשבות, והעברתי וִיש אחד גם עליו ותחבתי את הממחטה בחזרה אל תוך כיס הג'ינס. בטח אהיה הכי זקן שם. הסבא פיקולינו בא לראות הופעת רוק. למרות שרציתי מאוד להנדיד את המחשבות אל הבת שלי, אל 'אני ואפסי', לא יכולתי להפסיק לחשוב על עצמי וכבר דמיינתי את הגב כואב לי מהבסים הנמוכים. בסוף שדרות בן ציון פינת אחד העם פניתי ימינה והמשכתי ללכת.

   טוב שהשארתי את האוטו ליד הים. בצהריים ניגשתי כמו רוצח השב למקום הפשע למלון שבו פגשתי בה באקראי. ביקשתי את החדר הקבוע. פקידת הקבלה אמרה: "מה זה מר גל, מזמן לא היית אצלנו. כבר התגעגענו." יכולתי לשמוע את הלעג בקולה ואולי לא היה זה לעג, אולי אני סתם רגיש בגלל המקום. בכל אופן היא אף התפלאה על מעשיי במלון בשעה מוקדמת כל כך. "וזו גם לא השעה שלך. שיניתָ שעה." היא אמרה וקרצה לי באופן שובבי. חשתי שאני עומד להקיא. ראשי הסתחרר והוצאתי את הממחטה והנחתי אותה על הדלפק. "את החדר הרגיל בבקשה." אמרתי ולקחתי ממנה את המפתחות. "אגב, לא קוראים לי מר גל, שמי הוא בכלל ישראל ידעון," אמרתי, "והיום אני באתי בכלל בלי הג'יימס בונד שלי." הוספתי והנפתי את ידיי לצדדים. על פניה של פקידת הקבלה הצטיירה הבעת פליאה מוזרה כמי שלא מבינה מה ההערה הזאת באה להגיד.

   עליתי למעלה אל הסוויטה. במעלית עמדתי וחשתי כאילו מישהו שם אותי בתא אטום וביקש ממני להתנהל בתוך איזה הווה מתון, אבל באה 'אני ואפסי' המקסימה הזאת וטרפה את הקלפים. אחרי זה עברתי על פני התמונות של רותי כמבקר בתערוכה. היו שם חמש תמונות. חשבתי שארגיש רק זרוּת וריחוק כלפיהן כמו תמיד. שלא אבין אותן בכלל. אבל משהו בי הצליח לפענח אותן או לכל היותר לתת להן אינטרפרטציה משלי, וכבר לא היה לי כל כך אכפת מה רותי תחשוב על זה. הספיק לי שאני שלם עם מה שאני חושב עליהן. בכל תמונה היו שלושה עיגולים שנראו כמו כדורי גלידה נוטפים וישבו זה על זה אלכסונית – גדול, בינוני וקטן, ונטפו. עברתי את חמש התמונות אחת אחת. באחרונה הכדורים התמזגו זה בזה לכלל אבסטרקט מרהיב ורק צבעיהם המקוריים בלטו זה בתוך זה. שלווה גדולה נחתה עליי למול הדלת כשנעצתי את המפתח בחור המנעול ואת היד השנייה תחבתי למכנסיים. שיט! השארתי את הממחטה על הדלפק למטה. פסעתי לאחור במהירות,  בעצבים, לעבר המעלית ולחצתי על הכפתור העגול בזעם אצור. הכפתור הואר, אבל המעלית בוששה. מי צריך את מטפחת האף הטיפשית הזאת, חשבתי לעצמי ופסעתי חזרה בצעדים רחבים אל עבר דלת הסוויטה.

   נכנסתי. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה – השאירו את החדר כפי שהוא. הוא מסודר באותה הצורה. זאת עדות מרשיעה. המקררון של המשקאות בפינה, בדיוק באותו המקום; הדלת למרפסת חצי פתוחה כפי שהשארתי אותה; המיטה הייתה מסודרת, אבל הכוס שעל השולחן שהייתה אמורה להבריק, הייתה מלוכלכת ולצידה העיתון היומי עטוף בבנדורלה. קילפתי אותה מעליו וחיפשתי בין המודעות השונות את הצעת העבודה ההיא. זכרתי אותה בעל פה. "מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית, מספר הטלפון: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס ארבע-שבע-חמש-אפס." אבל לא מצאתי את המודעה ההיא וקצת התעצבתי. טפחתי על הכר פעם ופעמיים. חשבתי להוציא את הממחטה מהכיס ולהעביר וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, אך לפתע נזכרתי שהממחטה לא איתי.

   חלצתי נעליים. נשענתי לאחור על הכר, פשטתי רגליים ושמתי אותן זו על זו. הכר מאחור, בגבי, היה רך כל כך ועדין כל כך שהתחשק לי נורא להסתובב על הצד ולהתכרבל כמו תינוק קטן; אבל נמלכתי בדעתי ואמרתי לעצמי, אתה חייב להישאר ער. אסור לך להירדם על משמרתך. ואיזה קול פנימי עמוק שנבע מתוכי אמר לי מה זה המליצות האלה משמרתך לא משמרתך. כמה זונות עלובות, נערות ליווי בתחתוני חוטיני מעכו כאן את הגב שלהן בחדר הזה עם הלקוחות שלהן אחרי הפגישה שלי עם 'אני ואפסי', אז מה זה הסנטימנטים הללו. ובכל זאת לא יכולתי לעזוב את המקום סתם כך. פעם מישהו אמר לי שאסור להיכנס לבית כנסת סתם או לעבור דרכו. צריך לשבת, להתפלל או ללמוד איזה דבר תורה ואז לצאת. ככה הרגשתי עכשיו. למרות שמקומי לא היה כאן, לא הרגשתי שמיציתי. אני חייב לשכב כאן, חשבתי, ולחשוב על 'אני ואפסי'. חייב פשוט לשכב כאן ולהיזכר בה. איזשהו זיכרון מן הילדות שלה ודאי יעלה על רכבת המחשבות, אבל שום דבר לא בא. רציתי לקום, לגשת למקררון הקטן ולהוציא לי את הבקבוקון הקלאסי של הרמי מרטן, אך חשתי עייפות כזאת שכל מה שיכולתי לעשות זה להשתבלל לי בקצה המיטה בתנוחת עובר ולישון. אתה לא תישן עכשיו חבר, אתה לא תישן עכשיו כי זו בריחה וזו חולשה. אתה עוד תירדם ולא תתעורר להופעה שלה.

   פקחתי עיניים וקפצתי. נרדמתי. מי יודע כמה זמן ישנתי. הצצתי בשעון שעל ידי. שעה וחצי של שינה. כמו מת, לא הרגשתי שום דבר. אבל לא החמצתי את ההופעה, למעשה יש לי עוד זמן, אני מרגיש שאני לא יכול להיות כאן. שלפתי פחית של דייאט קולה מהמקררון ושלוש קוביות קרח. לקחתי את כוס הזכוכית למזכרת. ביד אחת אחזתי בשלל ובשנייה טרקתי את הדלת. חלפתי על פני עובדת הקבלה והיא חייכה אליי כשותפה לסוד. קרצתי לה באדישות וירדתי למרינה כדי להביט בים ובסירות. תמיד זה ריגש אותי. איך שהייתי רואה את המרינה של תל אביב מציצה בין המלונות, הייתי שמח. זה היה מזכיר לי את התקופה שלי בצי הסוחר. עכשיו לא בא שום ריגוש, לא בעיניים ממראה הצהוב של החול, הלבן של המפרשים והכחול של הים; לא באף מן הריח של המליחות; ולא מתחושת המרחבים. חשתי כאילו אני עומד מול קיר בטון מחורץ. איפה כל היופי הזה שנכנס בפנים כשצריך אותו?

   חשבתי שאשחק לי מין משחק של ניחוש. איפה מתחבאת היאכטה שלגביה הייתה המודעה של הצעת העבודה. היא כאן? אולי זאת הקטנה ההיא או הגדולה הזאת, כאן מולי; אולי זאת הרחוקה עם החרטום המחודד, או זאת שאחריה עם משטח השיזוף דה לוקס שלא היה בזמני. איזה משחק אידיוטי, חשבתי לעצמי. אני חייב לרדת מזה. אולי אם אעלה לגן הציבורי למעלה, סמוך לבית הקברות הערבי ואביט במרינה, יבוא הריגוש בלב ואחשוב איזו מחשבה נעימה על 'אני ואפסי', והתחלתי לחזור בחזרה ולטפס במעלה השביל אל תוך הגן.

   בקצה הגן, על הרכס, היה זוג שהיה לבוש קצת מוזר והביט כמוני אל הים, אבל לא בצורה רומנטית אלא בצורה דעתנית כמי שמנסים להבין מתוכו דבר או אולי להסיק מסקנה. מולם היה כלי תעופה. זה היה מעין ונטילטור כזה שמסתובב מאחוריך ומרים אותך גבוה באוויר, טרקטורון מעופף. זה כלי הטיסה המטומטם והמצחיק ביותר שאי פעם ראיתי בחיי. לאורעם היה כזה ויחד היינו מטיסים אותו בשבתות. הוא היה טס ואני הייתי שותה רמי מרטן ומסתכל עליו מלמטה. הוא ניסה לשכנע אותי לנסות להטיס אותו, אבל אני דבקתי באמרתי הוותיקה: "דגים במים, ציפורים בשמים, והאדם הולך על שתיים – על הקרקע."

   "פחדן," הוא היה אומר לי. "מה אתה לא טס במטוסים לאירופה, לאמריקה?"

   "בטח, אבל שם אני סומך על הטייסים, חביבי, לא על איש סאונד שהפך לבלש פרטי." עם זאת, לקחתי כמה שיעורים אצל אורעם על הקרקע וידעתי לתפעל אותו בעזרת החוש הטכני שלי. בעוד השניים בחליפות המוזרות קצת מתמזמזים וקצת מדסקסים את כיוון הרוח והתכנון, לגמתי לגימה ארוכה ואחרונה מהדייאט קולה, השלכתי את הפחית וכוס הזכוכית אל תוך הפח הציבורי הסמוך והשתחלתי לתוך הוונטילטור המעופף. לא יודע למה, סתם בא לי. התנעתי. לא חלפה חצי דקה וכבר הייתי באוויר, גבוה מעל המרינה, "הי, מה אתה עושה", הוא צעק, והיא, "הי, אתה תיהרג." יותר לא שמעתי. ראיתי רק את שניהם נעים בעצבנות על הדשא מצד לצד והוא מדבר בנייד. קטנים כאלה, חשבתי, מי בעצם שם עליהם.

   הייתי גבוה עכשיו כמו מלון מול הים ואז באה לי המחשבה על 'אני ואפסי'. צלולה וברורה היא באה כמו ערגה, כמו שלווה וכל המילים הללו שבעצם לא יכלו לתאר אותה. המראה שראיתי לא היה לו קשר לעבר, זה לא היה זיכרון ילדות שלה או שלי, לא זיכרון מהפגייה או מהחיים המשותפים שלי ושל רותי.

   אני רואה את 'אני ואפסי' עכשיו, בהווה, והיא יושבת מולי כנראה באיזושהי מסעדה פשוטה בדרום תל אביב, אולי זה אפילו לא רחוק מכאן על הים ביפו ואנחנו פשוט יושבים ומשוחחים. בלי הרבה דאווינים ובלי הרבה מסכות. רק אני והיא והלילה והגלים. אולי זה בכלל קורה בעכו ואנחנו יושבים ואוכלים דגים והיא מספרת לי על התוכניות שלה לעתיד כמוזיקאית, והשיחה נעימה כל כך וקולחת, ואני מספר לה על התוכניות שלי להביא להקות כאלה ואולי אחרות, ואז אני מציע לה שאני אפיק לה את התקליט החדש שלה וגם את המופע. הרי אני יודע איך לעשות את זה, ואם היא רוצה לעשות את זה בדרך שלה אז אין בעיה. רק בלי פרובוקציות שיגררו את כולנו לבתי משפט, והיא צוחקת לעצמה ואומרת לי הנה אתה שוב מתחיל ושמה את היד היפה שלה על היד הזקנה שלי ואני מרגיש שכל האהבה בעולם אצורה בתוך המגע הזה וכל כך טוב לי עם זה והיא אומרת, אבא, כמה חיכיתי לזה וחשבתי שזה לעולם לא יבוא שאתה תבוא ותציע הצעה כזאת, ויש לי רעיון איפה להקליט ואיך לקדם את הדיסק ויש המון חומר שצריך לבחור ואין מפיק. ואני אגיד, מה שתגידי. אני עוזב הכול. אַתְּ הפרויקט המוזיקאלי שלי מעכשיו, ואני באמת אוהב את החומר שאת עושה, והיא תגיד לי, אבא, מספיק שאתה אוהב אותי. זה בשבילי הכול. אולי אימא תצייר לנו את עטיפת הדיסק, אני מציע, והיא אומרת, יאללה, בוא נכניס גם את אימא לאידיליה השמאלצית הזו, ושנינו פורצים בצחוק.

 

התעוררתי מכוסה זיעה קרה. שוב ישנתי. עלטה מוחלטת. השלפוחית לוחצת, אני חייב פיפי. אני מדליק את האור באמבטיה ובקושי רואה את האסלה. כשעיניים מתרגלות לאור אני רואה שהשתנתי על הרצפה. אני מתכופף כדי לנקות עם נייר טואלט ולפתע מבחין בשעון שעל ידי. חצי שעה להופעה. אני חייב למהר. לא אספיק. אני יורד ככה כמו שאני אל הלובי. נערת הדלפק מסתכלת עליי באופן מוזר, אף אחת הרי לא עלתה לחדרי. "אדוני, מר גל," היא קוראת אחריי, "שכחת את זה על הדלפק," והיא מנופפת במטפחת האף.

   "אני לא צריך את זה, תודה." אני אומר לה ורץ אל הקאדילק, מתניע אותה וכבר אני בדרך לרחוב אחד העם. באמצע הדרך, לא יודע איזה ג'וק נכנס בי, אני אומר לעצמי, קיבינימאט ממי אני מתחבא, מהבת שלי? עוזב את הרכב כמו שהוא באמצע הכביש, יאללה כוסאומו שיגררו, ומתחיל ללכת ברגל. אפילו אם אני אאחר. אני מגיע לאולם כמעט בחצות. שתי ניידות משטרה עומדות סמוך לפתח ומהבהבות אליי בקוז'אקים שלהן. ועדת שוטרים, אולי שישה-שבעה עומדת בחוץ ומדברת. נראה שההופעה עוד לא התחילה. קדחת! היא והנגנים שלה בכלל לא מתכוונים להתחיל בהופעה. אולי הם גונבים זמן בגלל המשטרה, ואולי לא. אי אפשר לדעת. אמנים, פרימדונות, אלה יש להם שעון משל עצמם.

   אני מגיש כרטיס לסדרן הגברתן ונכנס לתוך המועדון, עומד בסוף ומשתדל שלא לבלוט. בתוך האולם אין שוטרים. חשוך כאן והמוזיקה מהפּי-אֵיים, הרמקולים הגדולים, הורגת אותי. הבסים גומרים לי את הגב. אני קונה לעצמי חצי ליטר בירה קרה ומחכה עם כל החבר'ה להופעה. רוב האנשים לא שמים עליי ולא שמים לב אליי. אולי בגלל החושך. רק מדי פעם איזה מישהי מהקהל מביטה בי במבט תמוה שאומר בעצם מה אתה עושה כאן, סבא'לה?

   בזווית העין שלי אני קולט את אייל הג'ינג'י מתערבב בקהל. הוא בולט מאוד. כולם מדברים איתו. הוא מכיר כאן את הקהל ואשתו. לפתע הוא עולה לבמה ומתיישב על מערכת התופים. אז הוא גם מתופף הג'ינג'י המניאק הזה, ולא רק מפיק. משתרר חושך. שני הנגנים האחרים מגיחים אל הבמה ומרימים את הכלים מהסטנדים. אור, ו'אני ואפסי' מופיעה. על הבמה. שריקות הערצה נשמעות מכל עבר ושני החברה האנגלים מתחילים לכסח עם הגיטרות, והפליקרים, האורות המהבהבים, גומרים לי את העיניים. לעזאזל, אני חושב, זה לא מקום בשבילי. עשן סיגריות בכל מקום ו'אני ואפסי' שרה: "עשרה מטר על עשרה מטר לתוך רחבת הריקודים, מרגישה די תלושה, מרגישה אבודה, ללא למילים." הקהל שר איתה את המילים. הם אוהבים אותה. "עשרה מטר על עשרה מטר לתוך לונדון פרטית שלי, נטע זר, נאצית שוקולד," והקהל צורח אליה כשהיא מפנה אליו את המיקרופון, "זו אני!"

   השיר הזה, שאני מכיר אותו ובמקורו הוא קצר, מתמשך לביצוע של שש או שבע דקות ומסתיים באקורד צורם, בהבהוב אינסופי של אורות על הבמה ובשריקות הערצה של הקהל. שקט. אור שוטף את הבמה כולה מצידיה. קוראים לזה בשפה מקצועית "רחובות". אני לוגם מן הבירה הקרה. רק עכשיו אני מבחין במעין כיסא מלכות כזה שממוקם במרכז הבמה. זה כיסא יעני של מלך מאיזו הצגה בתיאטרון כמו "כתר בראש" של יעקב שבתאי או "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי. זה משהו שמסמן מושב של מלך, עטוף בבד, גבוה מאוד, עם מסעדים עבים. הוא עומד במרכז הבמה והוא כנראה חלק מן התפאורה.

   'אני ואפסי' מדברת ומתנשפת. "תודה רבה לכם. הייתי אומרת לכם כמו כל האמנים שאתם נהדרים, אבל אתם באמת מגעילים וזאת מחמאה בעיניי. אתם מייצגים את הרוע האמיתי. אתם לא צפויים. ראיתם את המשטרה בחוץ?" והקהל מתחיל כעדר. יש כאן כמה מאות צעירים, הערכה שלי בין שלוש מאות לארבע מאות שמתחילים לנהום: "מוות למשטרה, מדינת משטרה, מוות למשטרה."

   'אני ואפסי' מרימה את היד הארוכה והצינורית שלה כמו שהיא הייתה נוהגת לעשות בשיחות בינינו בבית כאשר הייתי מרגיז אותה והיא לא רצתה לשמוע. הקהל משתתק באחת. "המשטרה זה זבל." היא אומרת לתוך המיקרופון. "הם טובים בלתת דוחות חניה, אבל בלהגן על נאנסות ולפעול נגד אלימות במשפחה הם גרועים. הם יעני חזקים. אבל אל תדאגו, בסוף ההופעה אני אלך איתם כי שדדתי סניף בנק כדי לממן את הדיסק שלי. אמנות או נמות!" וכל הקהל חוזר על האמירה השדופה הזו של 'אני ואפסי': "אמנות או נמות, אמנות או נמות," ואני כבר מתחיל לחוש את חוש הביקורת שלי ואת הסלידה שלי מן המאורע מדגדגים לי בבטן ובקצה האף. ילדים כפויי טובה שמעשנים סמים, אבל אני מרסן את עצמי ולוגם מן הבירה שהתחממה. הכוס מזיעה בידי. מישהו מהקהל צועק: "'אני ואפסי', אל תלכי איתם. אל תלכי עם הנאצים בכחול."

   "אני חייבת." ובקול שלה אתה חש את הצער הנורא של המלחמה הילדותית בממסד. אין דבר, אני חושב, שתלך איתם ותשב קצת בכלא. אני מתחיל להריץ בראש עורכי דין פוטנציאלים שאני מכיר ועשויים לעזור לילדה שלי. היא תצא מזה. שתשב קצת בכלא. אין ברירה. אייל הג'ינג'י מסובב את טבעת הגולגולת שעל הזרת וזו מבריקה למול פנסי התומאס. הוא מכה במקלות התופים ונותן קצב, סימן להמשיך בהופעה, והרעש מתחדש. 'אני ואפסי' שרה ורצה עם הסטנד של המיקרופון על פי מיטב מסורת הרוק מצד אחד אל צד אחר של הרמפה. אין ספק שהיא השתפרה לאין ערוך מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה על הבמה. יש לה ביטחון. היא ממש פרפורמרית. היא ממלאת את הבמה ולמרות שהיא נותנת כבוד לנגנים שלה, הם בצל. מאוד בצל. מדי פעם הם פוצחים באיזה סולו גיטרה או סולו באס, אבל "רעיות אנשי הקבע" זה 'אני ואפסי' כמו ש"הדלתות" האגדתיים הם בעצם ג'ים מוריסון.

   השיר נפסק. 'אני אפסי' פונה לקהל ושואלת אותו אם יש כאן מישהו שהוא למעלה מגיל שלושים, אני מצטנף בפינתי כשכולם צועקים בחזרה, "אם יש שילך ויתלה את עצמו." השטן הג'ינג'י מכה במקלות מאחורי התופים ושוב נותן את האות. הפעם היא שרה ברצף שישה-שבעה שירים. ואז מתוך הרעש בא שיר שקט, ו'אני ואפסי' מתיישבת על הבמה כשרגליה משתלשלות ממנה. אני עושה את עצמי עוד יותר קטן כדי שהיא לא תראה אותי, ממש מצטמק בפינתי. אני כבר חושב לנסות ולפלס את דרכי אל עבר השירותים כדי להתחבא שם, אבל אני לא יכול להתיק את העיניים ממנה. היא שרה את "פגישה":

   "בשעה שש ורבע/ אני נפגשת עם עצמי./ כן את בטוחה,/ שש ורבע?/ כן בטוח. בשעה שש ורבע/ פלוס מינוס/ אני נפגשת עם עצמי./ יושבת בבית קפה/ מאזינה לעצמי,/ אני מאזינה לעצמי/ זה לא שיש לי/ משהו חשוב לומר/ שנים זה מכבר, בשעה/ הקבועה אני נפגשת/ עם עצמי./ אני מספרת לעצמי/ המון שטויות שלאחרים/ לעולם לא אספר./ אני מדברת הרבה/ עם עצמי כמעט כמו עם כולם./ אחר כך אני מטיילת עם עצמי/ ועצמי ואני מטיילים/ וכשיורד לילה/ עצמי מחזיר את אני/ הביתה,/ כי צריך לישון שניהם/ יודעים זאת וזאת עובדה חשובה,/ תגידי, זה קורה תמיד?/ לא רק כשאני עצובה."

   לקראת סוף השיר היא קמה וקרֵבה אל הכיסא המלכותי שעומד במרכז הבמה. רק עכשיו אני יכול לראות בתוך ההבזקים והאורות שנבעו מתוך ענן הסיגריות ומכונת העשן מה היא לובשת. זאת החצאית הסקוטית החמודה ההיא שראיתי באותו יום כשבאתי לשחרר אותה בלונדון מהמעצר, ולרגליה הסניקרס האלה של רותי הבלויות בלי השרוכים, אלה שקצת גדולות עליה, אבל לא בורחות מהרגל. החולצה שלה שחורה ואין לה עליה שום דוגמה. סתם טי-שרט פשוטה וצמודה לגוף שמתוכה בולטים שדיה העגולים והמוצקים. השיער שלה כבר צמח והיא נראית נערית ומקסימה כזאת. היא ממשיכה לשיר את הבלדה הזאת "פגישה", ומדי פעם היא מכרסמת חצי לחי שלה ונראית מן חצי 'אני ואפסי'. למרות כל הפאנק הזה היא נראית כמו דמות מן הסרטים של פעם, סרטי הסינמסקופ הידועים, ארוכה וגבעולית וקצת שחוחה. אני רואה שהיא שרה את המילים, אבל היא לא שם, כמו דיסק דפוק שנתקע. המוח שלה חושב והולך אל מקום אחר.

   רק אני מכיר אותה, חשבתי, רק אני, ואז נפל לי האסימון. עומד לקרות משהו לא טוב. הנה יבוא אסון, אבל אינני יודע מה בדיוק. היא מתיישבת על כיסא המלכה המזויף שעטוי בד מבריק ורגליה צמודות זו אל זו כמו ילדה אבודה. אני כל כך רוצֶה לרוץ ולחבק אותה. אני חושב לעצמי שמשהו לא טוב עומד לקרות כאן, אבל מה לעזאזל? יש לי תחושת בטן מאוד רעה. אני מציץ בכוס הבירה ורואה שהיא נגמרה. אני מניח אותה על הדלפק וכשאני מחזיר את היד היא פוגעת בכוס הגדולה וזו עפה על הרצפה ומתנפצת. לרגע אני מוריד את העיניים כדי לראות מה קורה על הרצפה ואם הזכוכיות חתכו אותי או מישהו לידי, ואני מבחין בשרוכים שלי בחושך.

   היא ממשיכה לשיר. כשאני מרים את הראש ומביט שוב לבמה, אני רואֶה אותה יושבת על הכיסא, ראשה שעון לאחור, כמו מסוממת או כמו מי שעומדת להירדם, אבל היא עדיין שרה. יש לה משהו ביד שמנצנץ לפתע. אני מבחין שאלה שלושה, אולי יותר, חמישה להבים, סכיני גילוח ישנים כמו פעם שמסנוורים את הקהל, ולפני שאני מספיק להגיד עוץ לי גוץ לי, זרועותיה מוכתמות בדם שמנצנץ מבעד למפרקים. היא חתכה את הוורידים, אלוהים ישמור. רחש החלל עובר בקהל. הדם החם נוזל על הרצפה ומבריק לאור אורות המועדון. היא מצמידה את שתי ידיה זו אל זו ודוחפת את הזרועות אל בין שתי הרגליים ולוחצת שהדם יזרום, אלוהים, נדמה לי שאני שומע אותה אומרת אל תוך המיקרופון "ליפול, עכשיו ליפול, לא נורא… אבא, זה לא נורא… אבא, זה באמת לא נורא…"

   אני רץ כמו משוגע לעבר הבמה. אני מאבד עשתונות ודורס אנשים ומכה באגרופים בפנים, מעיף נשים וגברים לכל עבר. "לעזאזל, תנו לי לעבור, אני אבא שלה, תנו לי לעבור."

   שלושת הנגנים כבר קפצו עליה וגם הקהל מתחיל לעלות על הבמה. מישהו צועק "אמבולנס, תזמינו אמבולנס." ותוך שניות אני מגיע לבמה. לא נותנים לי להגיע עד אליה. אני דוחף עם כולם ואת כולם. "תנו לה אוויר!" אני צורח וגם אחרים צורחים, "אלוהים, היא חתכה את הוורידים, תנו לה אוויר." הדמעות זולגות מעיניי וצורבות כל כך. ולפתע צצים שם שני פרמדיקים שמזיזים את כולם ובאים עם אלונקה.

   "מי אתה?" הם שואלים אותי. אני חריג בגילי לעומת כל האחרים.

   "אני אבא שלה," אני אומר. הם מעמיסים אותה. היא לא בהכרה. "אני אבא שלה," אני ממשיך למלמל לעבר הקהל הצעיר שעומד נבוך על הבמה, על המדרגות ובקלעים.

   "תנו לעבור!" צועק אחד הפרמדיקים אחרי שהעמיסו אותה על האלונקה. היא נראית שלווה מאוד, לא מיוסרת, לא מרדנית, לא שובבה כמו שהייתי רגיל לראות אותה.

   "אני אבא שלה," אני אומר לג'ינג'י עם המבט הרע שמחוויר ולשני האנגלים שעומדים נבוכים, האחד עם כובע הטייסים שנראה כמו גוּפי והשני, השמן, עם הצמה והצלקת בפנים. "אני אבא שלה," אני ממשיך למלמל והרוק שלי מתערבב בדמעות וחושב לעצמי, כוסאומו, איפה עכשיו הממחטה הארורה כשצריך אותה? בעצם, מי צריך אותה…

   "איך קוראים לה?" שואל אותי הפרמדיק בחוץ, ואני אומר לו: "אני אבא שלה,"

   "אבא תתרכז." הוא אומר לי, "איך קוראים לבת שלך?"

   "אני אבא שלה," אני אומר.

   "כן, אבל איך קוראים לה? מה השם המלא שלה?"

   "היא תחיה?" אני שואל בחרדה.

   "יכול מאוד להיות, נראה שהספקנו להגיע בזמן, אבל איך קוראים לה?"

   "איילת," אני אומר, "קוראים לה איילת ידעון, זה השם שלה ואני אבא שלה."

   "בוא אבא, תעלה איתנו לאמבולנס. אני צריך לתת לה עוד מנת דם."

   האמבולנס בולע את 'אני ואפסי' ואותי. הנגנים שלה רוצים לעלות איתה, אבל הפרמדיקים מתעקשים על מלווה אחד. "אין מקום, רק אחד מצטרף."

   אני יושב שפוף על הספסל ליד האלונקה שלה ומתפלל. אני אומר לאלוהים שאני אעשה תשובה, שאני אלך לבית כנסת ואתן יותר צדקה, שמעכשיו אני אהיה האבא הכי טוב שיש ורק שייתן לי צ'אנס, רק שהיא תיתן לי צ'אנס להוכיח את עצמי ושתתעורר. לא יכול להיות שבאתי מאוחר מדי. זה לא הגיוני. אם היא תחיה אני מוכן לוותר על הכול. אני אלך ללמוד תורה, אני אקיים מצוות, אני אפיק דיסקים בחינם לכולם. אני אקדם אותה. אני אנצל את הקשרים שלי עד תום למענה. רק שתתעורר קיבינימאט, רק שתתעורר.

   המוניטור לצד הראש שלי משמיע צפצופים, ושני הפרמדיקים לידי מרגיעים: "אבא, אל תדאג, היא תהיה בסדר, המצב שלה יציב. היא לא תמות." ואני כל כך רוצה להאמין להם, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שאנן ולסמוך על דברי המומחים, לא עם הניסיון שהיה לי לפני עשרים ושבע שנים עם אנשי הרפואה.

   "אני חייב שהיא תתעורר." אני תופס את זה שלידי עם האפוד הכתום. "אני פשוט חייב."

   "המצב יציב." הוא חוזר בהחלטיות ומוריד את הידיים שלי מהחזה שלו. רק עכשיו אני מבחין שמאחוריי נוסעות שתי ניידות משטרה ובחוץ היסטריה מוחלטת. שלושה כלי רכב, שתי ניידות ואמבולנס, מחרישים אוזניים עם הסירנות, עוקפים מכוניות ונוסעים באדום לכיוון "איכילוב".

   אני מסתכל שוב בפנים של 'אני ואפסי' והיא נראית לי שלווה, רגועה מדי, ולא לוקחת חלק בכל הטקס המטורף הזה. הריסים הארוכים האלה יפים כל כך. רק שתפתח שוב את עיניה ושנראה את אישוני החציל האלה של אליזבת טיילור שמביטים בך מעט בזלזול עם גומות החן. ממש נסיכה, חשבתי לעצמי, ממש קיסרית תל אביבית. ולפתע בא לי שיר שהייתי שר לה בפגייה אחרי שכבר העבירו אותה מן האינקובאטור אל הסלסילה המחוממת. הייתי אוחז אותה בשתי ידיי, מקרב אותה אל חיקי ושר את השיר ההוא של שלונסקי מההצגה שאחר כך היא כל כך אהבה. אני פוצה את פי ושר. שנים שלא זימרתי, והקול יוצא קצת צרוד וחנוק מדמעות "בוקר טוווב…"

   שני הפרמדיקים מביטים זה בזה ואחר כך בוהים מתוך אי נעימות בחלונות אל תוך הלילה התל אביבי הקר שמתמלא באור הסירנות. הם ודאי סבורים, האבא כנראה יצא מדעתו מרוב צער, ואני ממשיך לשיר ולזייף:

   "קהל נכבד ברגע זה/ מתחיל סיפור המחזה/ וזה הרגע לגלות/ את הנפשות הפועלות// כלומר מה שמו של כל שחקן/ ולמה הוא מופיע כאן/ אבל ברמז – רק קורטוב,/ ועם תוספת – בוקר טוב, בוקר טוב." אני מצביע על אחד הפרמדיקים ושר "זה אלמוני הוא – בוקר טוב אלמוני/ בוקר טוב, בוקר טוב." אחר כך מצביע על חברו וממשיך, "זה פלמוני הוא – בוקר טוב פלמוני/ בוקר טוב, בוקר טוב.// כך מהחל ועד כלה/ ואיך אומרים זאת: וכולי…/ כי כל היתר איך ומה/ את זה תראו על הבמה. איילת," אני אומר, "איילת, אני כאן, אבא כאן, הולכים לעוץ לי גוץ לי, בבקשה תתעוררי."                       

 

 

32 תגובות

  1. אני מפרסם כאן את הפרק העשירי והאחרון מתוך הרומן "אני ואפסי". אני גם מצרף לינקים לתשעת הפרקים הקודמים שפורסמו בבלוג. את פרסום הפרק האחרון אני מקדיש לידידי המשורר חן קליינמן. תם ונשלם מעשה "אני ואפסי", השבח לבורא עולם. מקווה שאהבתם ועוד תאהבו. רני.

    פרק ראשון

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6507&blogID=171

    פרק שני

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7056&blogID=171

    פרק שלישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8396&blogID=171

    פרק רביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=8909&blogID=171

    פרק חמישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9725&blogID=171

    פרק שישי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10061&blogID=171

    פרק שביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10525&blogID=171

    פרק שמיני

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11020#post11020

    פרק תשיעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11447#post11447

  2. איריס קובליו

    מדמיע, רני. לקרוא את הרומן הזה פרקים פרקים מפוזרים, משובצים בפוסטים האחרים (ברל, ברש פגייה, ועוד) שנקרו כאן באמצע, נותן נפח אחר לקריאתי. כאילו הם חלקים בלתי נפרדים מהרומן הזה.

  3. סוף אנושי מכמיר לב, רני. אפילו הנוסטלגיה נוגעת. חשבתי על הוריי.

    • אמיר, תודה לך על התגובה, על הקריאה בפרק הזה ובכלל ברומן. ריגשת אותי כשכתבת שזה הזכיר לך את העבר (מוזיאון הזמן) ובעיקר את הוריך. אין דבר יותר מרגש מהערה אינטימית מן הלב. אתה רואה, נראה שנרפאתי מצטטת-הקיץ (אהבתי את המושג) וכעת נותר לי רק להזיע את עצמי לדעת עד ספטמבר- אוקטובר. להשתמע, רני.

  4. חן קלינמן

    רני היקר, איזו הפתעה מחממת לב, תודה רבה. (אני רואה שהארוחות המשותפות שלנו מניבות דיבידנדים. למה לא אמרת קודם? בפעם הבאה החשבון עליי).

    והסוף של הרומן – מרגש ושובר לב. כשחושבים על זה, ישראל ידעון עובר כאן מעין סיפור חניכה הפוך, הוא עובר אותו מול הבת שלו והוא עובר אותו גם עבורה.
    למעשה כל הפרק הזה נתפס בעיניי כניסיון קלוש של האבא להתחיל הכל מחדש, לעשות תיקון החל מן המקום המקולקל ביותר ובדרך לשם הוא מוותר על כל הסובלימציות והפחדים. אבל בעוד הוא מוצא גאולה בבת שלו, אני ואפסי עצמה לא רואה אפשרות כזו, לא בה ולא בו ולא בכלל, ולכן היא נותרת עם שלילת החיים.
    לשניהם ראיית עולם צינית, אירונית ואף אכזרית, אבל לישראל יש משהו שלאיילת אין – את עצמה.
    הלוואי והם ממשיכים את חייהם משם בטוב. חבל על שניהם…

    אנחנו נמשיך, אה? ד"ש מסוכר, ג'ו ושאר ברוני ההייטק, חן.

    • חן, אני חושב שבפסקה המרכזית בתגובה שלך, הצלחת לנתח את הסיפור הקאמרי הזה של שתי הדמויות הראשיות שלי ברומן בצורה מעולה. מי ייתן ויהיו לי קוראים רבים כמוך. אבל זו רק משאלת לב כי אתה משורר טוב מאוד וקראן רגיש מעין כמוהו, ממש סיסמוגרף של טקסטים ולא יכולים להיות רבים כמוך. מה זאת אומרת עולם ההיטק? אני מצפה כבר לכתבה ב"גלובּס" האומרת כך: משורר ועורך-מבקר-סופר מאיימים על כלכלית על כל העולם הווירטואלי במיזם חדשני-סודי כשמאחורי כל זה עומדת דמות עסקית מסתורית-רוחנית המתכנה "הנחבא אל הכלים" ובשבחי עדיאל עמזה ספרו היפה של גבריאל מוקד על עגנון ננוחם. רני.

      • חן קלינמן

        רני, לכמה רגעים ענוגים דמיינתי לי את הכתבה המפוארת וליבי פרח בקרבי כמים לים מכסים.
        רגע, גם אתה שומע את זה? נקישות מוזרות כאלה, לא ברור. נו, רגע אחד שקט בבקשה, אנא, אני רוצה לשמוע דבר מה. אה, אלה הם ברוני הספרות משוקשקי עצמותיהם, האם כבר גונב לאוזניהם דבר מה? קרקע הלא-כלום נשמטת תחת רגלי האין טעם שלהם. מרודים, הם צועדים בסך, בלי כל החלב והדבש. אבוי.
        כן, אני רואה זאת בעיניי רוחי, עדיאל בכינור, מי ומי בחצוצרה, והמה נבות בעיר היונה. רגע, ביאליק או שלומי חסקי? אני כבר מבולבל, רגע שקט בבקשה.

        • חן יקירי, השוק העסקי נמצא בלחץ מרבי כי אנחנו בדרך. כבר התקשרו מהבית ההוא ברחוב אחד העם שם הניירות עולים ויורדים חדשות לבקרים ורוצים להנפיק ולהנפיק, לאשר להם? ענני. רני.

          • מרגש ומכמיר לב ,כתוב נפלא, רני

          • מרגש במיוחד משפט הסיום המנסה להאחז באיזה תום שאבד , האם לא זה מה שאנו חווים עם ילדינו הבוגרים מתגעגעים שוב ושוב לאיזה תום אבוד, שיר ערש ישן ששרנו להם בימים אחרים צלולים ובהירים יותר,ימי התום ? יכולת החדירה שלך ,רני, לעולמו הפנימי של האבא ותאור המפה הנפשית שלו ממצב של אנוכיות למצב של הזדהות ,קרבה דאגה ואהבה לבת ,כשהוא מתקלף לאט לאט לנגד עינינו- החדירה הזאת לנבכי נפשו פשוט מרגשת ועשויה ביד אמן ומעוררת הזדהות אני אוהבת את הכתיבה שלך ,רני, היא רבגונית במנעד שלה.

          • חנה, אני מודה לך על שליווית את הרומן פרק אחר פרק ועל קריאתך מחממת הלב. אני גם יודע שקראת בספר במהדורתו המודפסת. ועוד הרבה "קצרצרים מן העיר הגדולה". להשתמע, רני.

  5. יעל ישראל

    רני, אני כל כך שמחה שהעלת את כל "אני ואפסי". כל הכבוד!!!

    • יעל, שבוע טוב ותודה לך על התגובה. ראיתי גם שעודדת אותי להמשיך ולהעלות את הנובלה הביוגרפית "ז'אק" עד תומה, וכך אעשה. רני.

  6. משה יצחקי

    רני, אני קורא את הפרק הזה בו מתלכדת ואולי נלכדת תמצית הרומן. ברקע במוח האחורי שמעתי את ג'ניס ג'ופלין, ואחר כך חוה אלברשטיין שרה פרח משוגע למילותיה של רחל שפירא וללחנו המופלא של מוני אמריליו וחשבתי על תמונת המראה של 'אני ואפסי' המשתקפת בדמותו של ישראל ידעון, תמונה הנפערת לפניו במלוא העוצמה כשהיא חותכת את ורידיה, עלו בי הרהורים על תשוקתו של ידעון לדעת את בתו במלוא כל המובנים. חשבתי על תמונת הסיום הבלתי נשכחת של המלך ליר בגילומו של לורנס אוליבייה הנפלא הנושא את קורדיליה בזרועותיו ומנסה לשכנע את עצמו ואת הצופים שהיא לא מתה, רק אז הוא תופס לעומק את מושג ורגש האהבה. נו שויין, אמרתי עם התמונות הללו ליוו אותי במהלך הקריאה אזי יש כאן כתיבה משובחת ונושא שנוגע בנימי האב שלי ונימי יחסי עם אבי. לעתים חשתי שאתה לוחץ מעט יותר מדי על דוושת הסחיטה הרגשית והמקומות האלה היו מעט לא אותנטיים, אבל הסך הכל יפה, כואב ומרגש.

    • משה, תודה לך על התגובה הארוכה וההשוואה למלך ליר הפתיעה אותי מאוד. לא נותר לי אלא לחדור אל לב לבו של הקאנון הבריטי, רק שג'ון הארט עוד לא צלצל וקנת בראנה האירי, אעפעס צעיר מדי. ובאשר להערה הביקורתית שלך, אני מודה לך. אקח זאת בחשבון לעתיד לבוא. שבוע טוב ותודה על הקריאה, רני.

  7. רני שלום,
    ידוע לך אם אפשר לפנות אל ירון אביטוב דרך בננות? הוא קורא את התגובות? מחפשת דרך ליצור עמו קשר
    תודה

    • ענת, אני מניח שירון קורא גם מיילים אישיים שנשלחים לו דרך האתר ומגיב, אבל אם תתקשרי אליי ואדע בדיוק באיזה ענת מדובר, אוכל לתת לך אי-מייל אישי שלו המצוי אצלי. 0522-777289. רני.

  8. תַּלְמָה פרויד

    "אתה היית אולי היום חשוב כמת…" שרה אני ואפסי עם להקתה בתחילת הפרק ובסוף הפרק סוגרת מעגל כשהיא בעצמה בין חיים למוות – והקורא שכבר נקשר אליה מייחל שתחיה.
    כה לחי על הספר, רני.
    ומה הרומן הבא? (או שמא יש לומר 'המיזם' ברוח התכתבותך עם חן קליינמן. הצצתי…:)

    • תלמה, תודה על התגובה החמה ועל העידוד. אכן, "אני ואפסי" לא בחרה את השיר הזה סתם כך. בינתיים אין לי רומן נוסף. יש כמה סיפורים קצרים שמשתרשרים לכלל מחרוזת תחת הכותרת "סיפור של יום" בעקבות "שיר של יום" שבתפילה – שבעה סיפורים חילוניים העומדים בקונטרסט לפסוקים מן המקורות ומקיימים עימם איזה קשר אנלוגי רופף. זה בעצם הספר הבא. שניים מן הסיפורים כבר פרסמתי בכתבי עת ואף כאן בבלוג. באשר למיזמים – מילתא דבדיחותא היא. ככה זה, הכותבים התפרנים אוהבים לחלום חלומות גדולים. אנא, פרסמי יותר משלך בבלוגייה. להתכתב ולהשתמע, ושוב תודה – רני.

      • תַּלְמָה פרויד

        רני, הבדיחותא נקלטה גם נקלטה (ולכן גם התעמקתי בהתכתבותכם המשעשעת) וברוח זו התייחסתי גם אני לעניין. אלא מאי? (ועכשיו אני נהיית רצינית כמו כנסייה): אני מאחלת לכם שהדבר יהפוך לשריר וקיים. לא אחת הבדיחותא הופכת לרצינות וצוחק מי שצוחק אחרון.ואז גם אני אקנה ממניותיכם וכו-לנו נתעשר 🙂 אמן.
        ולהשתמע, בהחלט.
        ותודה.

        • תלמה, אני מצרף גם אותך לקבוצת המשקיעים הספרותיים המאיימת על שוק המניות ושוק הנדל"ן. שותפה שוות זכויות תהיי עם 20 אחוז מערך החברה בתוספת דיבידנדים, אלוקים יודע שאין לי מושג מה כתבתי כרגע. כעת כל שנותר הוא לצלצל לכתב של "כלכליסט" ולומר לו שיש לי סקופ, גם תלמה בעסקה. ג'קי בן זקן, אנחנו מאחוריך. רני.

          • חן קלינמן

            רגע רגע, הלו הלו – רני, תלמה, מה זה פה. כל עסקה שכזו דורשת את אישורי הבלעדי! ככה מגניבים דיבידנדים מאחורי גבי התפרן? לא יעלה על הדעת! אני דורש ישיבת ועד לאלתר בתיווך בנק ישראל והממונה לעסקאות נדל"ג (נכסי דלא גשמי).
            ככה לא מנהלים עסקים פורחים באוויר, אני מבקש שקיפות מלאה, שלא אמצא את עצמי הולך הולך ומסתבך, חסר פרוטה ברחובות ערי מסחר ספרותיות לעייפה, חרשות וכואבות.

          • תַּלְמָה פרויד

            אוי, הלוואי שאצחק כל הדרך אל הבנק כמו שצחקתי עכשיו.
            בסדר, חן, שגם אתה תצחק.
            נו טוב, רני, גם אתה.
            ומה חן, האוויר לא מספיק שקוף לך, שאתה מבקש עוד שקיפות???

          • חן קלינמן

            תלמה, עובדה – לו האוויר היה שקוף מספיק, לרגע לא הייתם חושבים להסתתר מאחוריו בעודכם זוממים עסקאות רוח רווחיות, בעוד אני מפריח מגדלים באוויר ולא רואה מהם ולו שנקל וירטואלי אחד.
            אח, התמימות, הנאיביות.

          • תלמה וחן – הדירקטוריון הספרותי הדלפון יתכנס בכיכר צינה דיזנגוף סמוך למזקרה של אגם, יישב על קרטון לח ויחליט. אני מאוד בעד שתלמה תצטרף לעסקה. אחרת חן, אני רואה במו עיניי את ג'קי בן זקן ואת אליהו מהביטוח פוסעים חבוקים לעבר השקיעה וחומקים מאיתנו, ושוב תצטרך לקנות לי מנת פלאפל. דיר באלאק! רני.

          • חן קלינמן

            רני, מקובלים עליי מקום המפגש, הפרסונות והפורום הנכבד. השמיים והארץ יהיו עדינו עת נשב על המדוכה ונדון ונברר ונברור ונצרף ונבור ונחרוץ גורלות הו, ננפיק מניות כלות ונדפיס שטרות רוח. השקעה בטוחה!

          • תַּלְמָה פרויד

            ג'קי בן זקן עוד יזדקן בצל מפעלותינו ואליהו ידהר הרחק במרכבת אש ופרשים לכשיבין מאיפה משתין הכסף (מותר להגיד 'משתין' ברשת? זה מהתנ"ך. מותר). בכיכר צינה לא נשב, רני, שמא תצטנן התלהבותנו. שקיפות-שמיפות, חן, אני כבר עובדת על התשקיף (מה זה?), סקר היתכנות (??) ומוציאה מכרז (לְמה?). והכי חשוב, עוד משהו בדרך. היכונו, היכונו, המשך יבוא. סבלנות.

          • תלמה, מה זאת אומרת לְמָה? אנחנו מתכוונים להציג לג'קי בן זקן, אלי פפושדו, אליהו מהביטוח וחכמי שהיה בביטוח – את בננות בלוג כמיזם רב הכנסה ואת כתב העת "עמדה" כטייקון כלכלי איתן שמחזור הכספים שלו גובל במשהו שבין "טבע" ל"בנק הפועלים" של הגברת אריסון. אל נא תקלי ראש בזה. את ספרו של חן קליינמן "צעדים במרחב" (אגב, ספר שירה יפה מאוד כפי שכתב אורציון ברתנא) אציע כבונוס על עסקה, משל היה חופשה במטוס פרטי אל קוסטה דל סול. אולי עוד נגיע שמה ביום מן הימים ולא בתמונות. אינך רוצה להיפגש שם, בכיכר צינה על הקרטון הלח? אין בעיה. הפגישה תתקיים על הגג של חניון בית כלל ברחוב לוריא בתל אביב, מקום השינה של מי שהכסף, איך נאמר בעדינות, חמק ממנו לאורך השנים והלך למקומות אחרים. חן, אסתפק בחצי מנה פלאפל וכדור רדוקטיל לדיכוי התיאבון הבריא שלי. רני.

          • חן קלינמן

            רגע, רני, את העיקר שכחת – הנכס עליו תפארתנו – הרומן המעולה "אני ואפסי", הלא אנו כאן, בצל קורתו, והוא שנתן לנו את השראת הרוח הבלתי מעורערת כי אנו ואפסנו – ומי יהין לפצות פה ולצפצף?
            ורני, למה הצניעות הזו? אני מסכים למנת פלאפל שלמה וחצי מנה רדוקטיל, עליי! מקסימום במקום לנסוק לנו לעבר הים (ככתוב באחד מסיפוריך היפים) על טוסטוסך החורק ושונק תחת משקלנו, נלך לנו ברחובותיה של עיר, שריפת קלוריות ברגלינו ורוממות הספרות בגרונותינו, עד ביאת קפה ומאפה אצל ג'ו ושות'. וחוזר חלילה, כעת חיה.

          • חן קלינמן

            תלמה, הסבלנות ממני והלאה! הבי לי שקיפות, הבי לי השקפה נכונה תחת כנפי המניה, מלאת מזומנים, כאן ועכשיו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל