כַּפּוֹת רַגְלֵי טִפּוֹת הַמַּיִם
נוֹקְשׁוֹת עַל רִצְפַּת אַרְמוֹן הַקֶּרַח
אֵין אִישׁ שׁוֹמֵעַ אֶת הֲמֻלַּת לֵב הַשְּׁקִיפוּת
וְאֵין אִישׁ רוֹאֶה אֶת דִּמְעוֹת הַתַּיִל.
סְדָקִים נִפְעָרִים אַט אַט
הַקֶּרַח נָמֵס
וְאֵין מָקוֹם לְהֵחָבֵא בָּאַפְלוּלִית הַמְּאִירָה.
מַרְאַת הַקֶּרַח
זְכוּכִית מְנֻפֶּצֶת
מוֹתִירָה חֲתָכִים עַל גּוּפִי
וְאֵינִי מְבַקֶּשֶׁת לְהֵרָפֵא
לְעוֹלָם.
מתוך "תבואת השיגעון" , הוצאת צור אות 2006
יפה. ברוכה הבאה.
לאביטל,
חן חן על התגובה. אני מקווה להמס את קירות ארמון הקרח. שמחה להיות כאן, בקהילת כותבות וכותבים.אחיות ואחים לנשק.נקווה שנשחיז את הדיו והיא לא תיבש …
שושנה ויג
הדיבור עם הקרח נמס, מתנפץ, מביא המון קור, חוסר אונים.
ויפה הסוף איני מבקשת להרפא לעולם, הרי ברור שאין רפואה, יש חיים עם כאב…
אני לא יודעת אם הייתי מעיזה לחשוב על זה… הייתי מבקשת להרפא רק מהפחד שאסבול, הכתיבה שלך מרחיבה לי את הנושא,
להתראות טובה
תודה! התגובות מרגשות ומעודדות.
חג שמח
יפה