בננות - בלוגים / / אורה הכפולה
המתהווה בע"מ
  • אורה ניזר

    נולדתי בתל- אביב יפו, בתאריך הכי סוציאליסטי שאפשר ה 1 במאי, ומאז אני לא מצליחה להשתחרר ממנו ויש לי מחוייבות לאזרחי כל העולם. גדלתי בתל אביב – שחרזדה שכזאת שמחזיקה לך את העפעפיים פקוחות, ואת האזניים צלויות ומכריחה אותך לאכול את המישמַש שהיא מגישה לך בצלחת, ואתה מתענג על הטעם , רעש הלעיסה, הריח והצבע, ונישאר רעב. ובכל זאת עברתי לפריפריה, זה היה לפני הרבה הרבה שנים אבל הקשר לא נותק . מאז למדתי בלי הפסקה, יעוץ חינוכי ותולדות עם ישראל בבר אילן, מינהל החינוך באוניברסיטה אחרת, ועוד רבע תואר בסיפרות באוניברסיטת תל אביב, ועוד ועוד כהנה וכהנה, וכמובן שהייתי מורה, וליפני כן גננת, מאבחנת ומטפלת בילדים עם לקויי למידה, וגם אוטיסטים ופסיכוטים בבי"ח פסיכיאטרי, ועוד ... וכתבתי בעיקר שירה. ספר שירי "משחקים בחצר הפנימי" יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת הליקון. שירי פורסמו בכתבי העת לשירה: "הליקון", "שבו" וב"מטעם". כמו כן באתרי אינארנט לשירה

אורה הכפולה

 
אם באורה הכפולה עסקינן, אני דוקא רוצה להאיר צד אחר, שלא קשור באם המרחיקה, אלא דוקא בילדה הזו, בפנים השונים שלה,. אהבתי מאד את הספר הזה, קודם כל כי שמי אורה, זה מה שמשך אותי לקרוא אותו , ואחרי שקראתי ושנים אחר כך עדין הידהד בי.
 
מה היה באורה הכפולה שכל כך אהבנו? הספר הזה שמור עמוק בלב התודעה שלי מאחר והוא חידד את הדילמה – איך ילדה כלומר אני  צריכה להתנהג, האם כמו שהיא נידרשת להיות מעודנת עד כדי בובתיות , ממושמעת נסיכתית, שתקנית, או להיות תום בוי, כמו שמרגישה לפעמים לשחק כדורגל לטפס על עצים, לתת בטוי למרדנית,לקונדסית מצחיקנית, חקיינית של טיפוסים שונים. בעיקר שאת רואה סביבך בנות שקטות רכות עד מריחה על פרוסת לחם ואת מרגישה שהשימחה מתפרצת ממך והצחוק הקולני והגוף שרוצה לנוע, לרוץ, לטפס לרקוד, לשיר בלי לשמוע " זה לא יפה אורלה את בת , בנות לא משחקות כדורגל, לא מטפסות על עצים לא מתתגלגלות , גולשות על הדיונה בשכונה( לפני שיהפכו אותה לנדל"ן יקר ויבנו עליה בית רב קומות, ) ולחזור הביתה עם חול בנעלים ובשיער, זה ממש פויה. אבל היו גם בנות כאלה מנצלות כל רגע בילדות להיות , לחיות את עצמן השובבי. ואני הילדה אהבתי את שני הצדדים האלה, את הילדה העדינה , המוסיקלית הזו שניגנה על הפסנתר, לבושה כמו הנסיכה שרציתי להיות , וידעתי את העדינות הפנימית הזו,  וגם את הקונדסית. וכל הדילמות הללו היו תקפות גם בגיל בוגר מידי כשמצד אחד רציתי לתת בטוי לעצמאות המחשבתית שלי, שהיו לה מהלכים דיבוריים והתנהגותיים, ומצד שני הדרישה של הסביבה הקרובה ושל החברה לשתוק, לא להרגיז בשאלות קשות , שמקשות על העומד מולך, אמא, אבא, מורה, פקיד, וכו, בקיצור שלא לעורר את הזאב.
תודה לאל שכיום לבנות מותר, וגם אני הרשתי לבנותי להיות הן, ועושה שמחה בלב לראות אותן משוחררות יותר עם תעוזה, לתפוס מקום בעולם שעדין נחשב לגברי.

35 תגובות

  1. הוא – אריך קסטנר – פשוט ידע לכתוב ספר כמו שצריך, עם דמויות ועלילה שמזדהים וחיים אתם כל הזמן, והכול בפשטות, ברתק, בלי זיוני שכל.
    גם אמיל והבלשים, פצפונת ואנטון, הכיתה המעופפת – נהדרים.

    • כן, איציק מזדהה עם האוי אריך קסטנר, אני זוכרת שאבא שלי לקח אותנו לסרט אבא ארך רגליים, זה היה בקולנוע תל אביב שרק ניפתח, חוויה גדולה, גם מאורה הכפולה עשו סרט, גדול ממש לטעמי, וניקרא אבא מתארס, ופיצפןנת ואנטון, ספר מעולה, אין כמוהו, נקודה.

      • אבא ארך רגליים זה של סופרת אמריקאיתששכחתי את שמה. גם כן מקסים, באמת. 🙂

        • תודה על התיקון לי, ברצף זכרונות הילדות הם היו אצלי יחד, זו ג"יין וובסטר, לא יודעת למה זה התחבר לי, אולי כי קראתי אותם זה אחרי זה, אולי כי הזיכרון כבר לא מה שהיה, בכל אופן זו יצירה מכוונת.

          • אסתי ג. חיים

            אורה,
            מסכימה עם איציק אביב ואיתך. הוא פשוט ידע לכתוב. מה שמענין הוא שכתיבתו לילדים היתה מוצלחת בהרבה מכתיבתו למבוגרים. כדאי לקרוא את ההקדמה לאמיל והבלשים. שעור מצוין ב"השראה".

          • נכון אסתר, הכתיבה שלו למבוגרים לא צלחה גם את זמנו.

  2. קסטנר הוא מעולה, אין על מה להתווכח. אבל עבורך היה שם עוד קסם נוסף – שעברתו אתשמות הילדתות והן נקראו כמוך. בשבילי (כי קראתי ברוסית) שם הספר הייה "לוטכן הכפולה".
    האם יצא לך לקרוא את הספר שקסטנר כתב על הילדות שלו?

    • את ממש צודקת ראיתי באורה הכפולה את עצמי , גם באורה וגם בלי, אף שהורי לא היו גרושים, אני התייחסתי יותר לאישיות של כל אחת, ולההתנהגות, ומה שניקרא הנפש, ואהבתי את שתיהן, האם לשם הספר / הבנות ברוסית יש משמעות? ולשאלתך, לא קראתי את ספר הביוגרפיה שלו אבל יודעת עליו כמה דברים, ומשום מה חרות לי בזיכרון שהיתה לו נגיעה ריגשית לישראל, אחרי המלחמה .

  3. בלי ספק. ענק קסטנר.
    כל התפקידים החברתיים שמורידים על ילדים הם חצי משחק חצי התעללות. ילד בן שלוש עם חליפה, ילדה בת ארבע בשמלת בארבי.
    הציצי ב"מלחמת המינים" אם מעניין לך –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2488&blogID=182

    • אני לא בטוחה שזו התעללות מכוונת, זו תרבות שההורים ממשיכים מתוך אינרציה , בלי לחשוב יותר מדי, והרבה פעמים גם כדי להקל על הילדים בבגרותם, לפי תפיסתם כמובן, אם רוצים שהילד יהיה גבר, זה כדי שיוכל להשתלב בחברה הדורשת ממנו להיות גברי, שיוכל לעמוד במטלות הגבריות, להיות חזק, לא בכיין, שיוכל בבוא הזמן לבצע מטלות גבריות, כמו – להיות חייל אמיץ, שידע את תפקידו בעולם החצוי לנשים מצד אחד וגברים מצד שני. אני חושבת שהדור שלנו עשה שינוי גדול מתוך המצוקה שהירגיש, בדיכוטומיה הזו. אבל זה לא מספיק.

  4. בדיוק אני מכינה עכשיו הרצאה על מגדר והבניה חברתית של תפקידים מגדריים ונורא משמח אותי לשמוע שאת כילדה ידעת ליצור לך איזשהו איזון בין התפקידים המגדריים שהועידו לך לבין מה שהתחשק לך להיות ולעשות.
    היום אולי קצת יותר טוב, אבל עדיין יש עוד הרבה עבודה לעשות..

    • אליענה , שמחה אם הוספתי לך משהו עבור ההרצאה שלך, יש הבניה חברתית, ויש עולם פנימי ובו דעות רגשות, תשוקות להיות אני , ואי אפשר להתכחש לו אחרת חווים מוות, ותודה לאל שאים משטרת המחשבות, ואין עיניים בולשות של האח הגדול שרואה הכל, לפחות לי לא היה, ויכולתי לחיות את עצמי.

  5. אני התחברתי גם לכפילות בספר. כתבתי לאחרונה איזה פוסט על המשיכה שלי לתאומים, על המוזרות והקסם שבזה. ומה שעשיתי ברומן "רואות מכאן את כל העולם", זה לפצל את עצמי, הילדה הטובה והתום בוי, לשתי ילדות, שגם בהן יש בעצם את שני האפיונים האלה. אני לא יודעת למה פיצלתי את דמותי לשתי ילדות, אולי בהשפעת אורה הכפולה. בעיני זה אחד הספרים המכוננים של ילדותי. אני אוהבת גם את שאר ספריו, אבל רק אורה הכפולה נחרת בי כה עמוק.

    • וייתכן שכולנו עדיין מפצלות את הילדה הטובה והילדה הרעה שבתןכנו, כי עדיין לא הצלחנו ליצור אינטרגציה בפנים.

      • יעל, זו בדיוק ההרגשה שאת לא עשויה מיקשה אחת ואת אוהבת הכל, ויש בך את הלב, הרגש, העדינות, אבל גם יש נה המעשית, המרדנית, הפעילה, האסרטיבית, האגרסיבית, וזה בסדר, אני לא ממש רואה את זה כטב ורע, אלה רפרטואר של עצמי המגוונת. נכון, שקשה לי כיום כמו אז להיות " לא בסדר" אבל משתדלת להיות בסדר עם עצמי ולדעת שזה בסדר להיות לא בסדר, כי אני חוה, ילודת אישה, ולא אלוהים, אם תופסים את אלוהים כשלמות הרמונית.

  6. זה בדיוק מה שעלה בי כשקראתי אותך, אורה. זכרתי את ההנאה הזאת, של להזדהות קצת פה וקצת שם. שני פנים שלך, ובדיוק בתקופה שאת מודדת דמויות נשיות מהספרים מול ראי הנפש (פוי! דלִיט) או במילים סבירות יותר – תוהה איזה סוג אשה תהיי.
    מזכיר את החוויה — חלק ממנה, בכל אופן — שחוויתי בקריאת "נשים קטנות": כמה אהבתי את ג"ו, כמובן. היא היתה אני. אבל האחות האחרת שהרגשתי משיכה אליה, להוותי, היתה דווקא… איימי. הגנדרנית, האנוכית (יחסית), המפונקת… אני זוכרת שממש התביישתי שהיא קצת מקסימה אותי, למרות ה"בוז" שהרגשתי לתכונות הלא-נעלות שלה. וכמה שמחתי שהיא דווקא זכתה לקצת זוהר בחייה — תמיד היה ליקשה עם סופי ספרים אהובים — היא זכתה ללמוד ציור בעיר הגדולה, ובאהבתו של לורי. שלא כמו ג"ו, שאיכזבה אותי מרה בנישואיה לפרופסור הקשיש-ממנה (כמובן שלא הבנתי אז שזה רעיון בכלל לא רע לסופרת להתחתן עם ידיד-נפש… דבר שהתחלתי לקלוט אחרי דרך א ר ו כ ה משלי….)
    מכל מקום – לשתי הדמויות האחרות ממש לא התחברתי: למגי, הבכורה המושלמת ולבאת" (?) הילדה החולנית, הכמעט-קדושה.
    זה מה שעובד גם באורה הכפולה, אני חושבת (מלבד העובדה שקסטנר נהדר; אני בותבת פה ממש פרוע, אבל אולי מותר בתגובה. ואם כבר הכנסתי 3 נושאים לזוג סוגריים, אז – הכי אהבתי דווקא את פצפונת שלו) כשיש בספר כמה "ארכיטיפים" נשיים (והכתיבה לא ארכיטיפית, כמובן!) זה תופס אותנו חזק, בעיקר בגיל 11-13.

    • אוי יעל, מה עשית לי עכשיו עם נשים קטנות. מדהים איך יותר מעשרים שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה הוא עדיין מעורר בי רגשות כל כך חזקים.
      הייתי מאוהבת לגמרי בג"ו ושנאתי את איימי בלהט רב בעיקר בגלל שגנבה לג"ו את לורי (שרק אחר כך הבנתי שכנראה לא היה מציאה כל כך גדולה). הזדהיתי גם עם בת", אולי בגלל שגם אני הייתי מין ילדה קצת קדושה כזו וקורבנית. אבל אחר כך כשקראתי אותו שוב בגיל מבוגר יותר לא יכולתי לשאת את הדמות של בת", אולי דווקא בגלל שהיא הזכירה לי את עצמי בגיל צעיר יותר ונשארתי רק עם אהבתי לג"ו (מג הייתה משעממת לחלוטין).
      אז זה לא כל כך קשור לפוסט על אורה הכפולה, אבל לא יכולתי להתאפק… מצטערת.

      • אבל זה כן קשור לאורה הכפולה!
        סוגי נערות, ארכיטיפים נשיים, את לא חושבת?

        בת" הייתה מקסימה, אבל יצרה בי מועקה גדולה. מאחר שקראתי את הספר פעמים רבות כלכך ידעתי שהיא תמות, והעצב היה מתגבר ומצטבר… כמעט מוחץ. אולי פיתחתי אליה "אנטִי" אשֵׁם, כדי לברוח מסבל.
        מה שמראה לך שאני מאוד לא קורבנית…
        (למרות שהתכונה הזאת פורחת בחברות קרובות ואהובות שלי.)

    • יעל, אני מזדהה עם כל מה שכתבת, על נשים קטנות, נכון, אבל האמת שקנאתי קצת בקדושה החולנית, את זוכרת כמה מקום היא קיבלה? כלומר, כדי להיות נוכחת לפעמים צריכים להיות חולים, אבל כמובן גם אני העדפתי את ג"ו ולא יכותי לשאת את הנוקשות של הבכורה, זו כניראה דרכם של בכורים שתופסים אחריות. תודה לאל שאני לא בכורה.

      • אליענה, זה בדיוק המקום לדבר על זה , כל מענין, איך התייחסנו לבנות שקראנו עליהן, לא מזמן דיברנו על ג"יין אייר, רק קצת, זה אומר שהילדות שלנו היתה מלאה בהתעסקות עם הנשי שבנו, והגברי שבנו, כלומר מה שמכונה גברי, . הנה הבוקר ראיתי כתבה בעיתון הארץ על אבירמה גולן, העוסק בזה,

      • לא אני. סיבות אישיות. אמא שלי היתה מין בת" נפלאה ששרדה. לא.

        זה נכון, מה שאת כותבת על מקום. אבל המקום הזה של החולה מפחיד אותי. נראה לי שהוא צר גם כשהוא גדול. אולי בגלל שהוא משתלט, שזה – לוחץ. גם עליך וגם על הקרובים לך. אבל זאת תגובה פרטית שלי. לי נדמה שבת" לא זזה, לא עשתה כמעט כלום, שהיה לה פחות מקום מלאחרות… מעניין.

        אני גם חושבת, שנגעת בעוד נקודה שגורמת לספר הזה להשפיע חזק כל כך על דורות של נערות: נדמה לי שאין דמות אחת מועדפת: לכל הארבע (ארבעת המינים…) ניתן מקום, ואנחנו מזדהות לפי נטית לבנו.

        • יעל, לא התכוונתי למקרה קיצוני של מחלה, אבל מדי פעם להיות חולה, זה נותן מקום, מובן שלהיות חולנית זה גורע מקום ברוב המקרים, אני הייתי ילדה בריאה לכן מידי פעם זה איפשר בונוס של פינוק. טבעי, לא?

    • לא מבינה איך כל התגובות שלי אל המגיבות לפוסט הזה נימחקו, יד נעלמה השתלטה עליו. תודה לכל המגיבות , התעשרנו מאורה הכפולה הזו.

    • אוי אורה, מחקת את התגובה שלי.. היא הייתה עד כדי כך לא קשורה? נדמה לי שזה טיפה מעליב.

    • אליענה יקרה מאד,
      לא מחקתי כלום ביודעין, גם ההצטערות שלי על המחיקות נעלמה מהמסך, וגם התגובה שלך למחיקות איננה בבלוג, אבל קיבלתי אותה במייל, צר לי כל כך ניראה לי שזו בעיה במערכת, ממש מעציב אותי שנימחק הכל ושנעלבת, אנא אל תיקחי את זה אישית חביבה, עניתי לך לתגובה וגם לאחרים, הכל נשאה האלקטרוניקה ויוותר הבלוג לבדו.

      • אני מזדהה עם חלק גדול ממה ש"אורה הכפולה" עורר בך. בכלל, קסטנר דיבר אל ילדים כשווה אל שווים, הבין אותנו הילדים ובכל זאת דיבר מעמדה של מבוגר. המציאות, הפנטזיות , העלילה המותחת ואיך, איך אפשר בלי איוריו האלמותיים של גדול המאיירים (בעיני) ולטר טרייר. כמה יפה הם עבדו ביחד, כאילו אותו האדם כתב ואייר.

      • תודה אורה, יש לי נטייה להעלב סתם. כשהייתי ילדה תמיד היו צוחקים עלי שמספיק שמישהו ישתעל לידי וכבר אני נעלבת..
        בכל מקרה אני שמחה שהכל חזר לתיקונו וכל התגובות חזרו למקומן בבלוגים 🙂

  7. כפולה זה עוד טוב. האורה שבי הייתה מחולקת לכל כך הרבה אורות עד שהיה לי קשה להבין מי אני, בבגרותי הבנתי שאני בעצם כולן. כמו כל הנשים הקטנות ובמיוחד העצמתי את פוליאנה שבי.

    • עד היום אפשר לראות בגני ילדים איך הגננות מוציאות את תיבת הנגרות לבנים ומציעות את פינת הבובות לבנות. עד היום אפשר לראות איך לבנים יש חוגי סתתות ולבנות חוגי מלאכה. בתור הורים יש לנו זכות וחובה להעיר ולהאיר.

      • ואנחנו האמהות, קונות עגלה ובובה לבנים שלנו? האמת היא שאני קניתי לבני בובה, כשנולדה בתי והוא היה מאושר, לטפל בה להאכיל אותה כשאני האכלתי, ולעשות לה אמבטיה,

        • נ. ב. היתה לי חברה שהגדילה לעשות וקנתה לבן שלה גם עגלה, וכל זה היה בשנות השבעים,

        • בשיא הטבעיות קניתי לבני הבכור עגלה עם בובה כשנולדה בתי. היינו מטיילים ברחובות עפולה (שם גרנו כשנולד), אמא עם תינוקת ותינוק עם בובה. מכיוון שתלתליו היו ארוכים והלך עם עגלה, היו העוברים ושבים עוצרים להגיד לו :"איזו ילדה יפה". היום הוא נער גברי וחתיך עדיין שיערו ארוך ושום נזק לא נגרם לו, הוא פשוט אוצר של בן.

          • זה נהדר, אני בעד, זה מאפשר לבנים להוציא את החלק הנשי, גם בדרך זו וגם עם התייחסות לרגש, לגיטימציה לבכ, ודוגמא מאבא שהוא שותף לטיפול בילדים ונקיון הבית וחינוך לאהבה, ושלום, הופך את הבנים למקסימים, לא מצ"ואיסטים, עם מבט רחב על העולם, שיש בו הכל, "ובחרת בטוב."

          • "ובחרת בטוב" ובנכון לך מתוך כל האפשרויות הקיימות תוך חופש ליכולת בחירה.
            מסכימה ביותר.
            (רצה לעבודה אך היה לי נעים.)
            סיגל.

    • כשאתה ילד אתה מתחיל להיות מודע לצדדים השונים שבך כשאתה קורא על דמויות שונו, בגילך, גם מתתי על פוליאנה, אבל גם על אלה קרי הילדה מלפלנד, משום מה אותה אהבתי יותר מנוריקו סן,וגם את האסופית, והמשכיה, אן שרלי ואן מאבונלי, ואחר כך הזדהיתי עם ז"אן ולז"אן, מעלובי החיים, הו, כמה כעסתי על העולם האכזר וכמה בכיתי בגלל אי צדק ועוד , זה יכול להיות מאמר לפוסט מה שעלה בי אז כשדקראתי אותו, והייתי בת 13.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאורה ניזר