הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
לבקשתה של רוזלין דרעי לתת כמה שיותר פומבי לכתבה החשובה שלה בנוגע ל'חוק הצרפתי' שעשוי, אם יתקבל בדרך זו או אחרת, לשפר לאין ערוך את השתכרותם של סופרות וסופרים ישראלים מכתיבתם, אני מצרפת כאן קישור לכתבה של רוזלין שהתפרסמה באחרונה בוויינט:
מקווה להתענינותכם ולתגובותיכם. זה חשוב:
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3739176,00.html
החוק הזה לא יתקבל מכיוון שאין לפוליטיקאים אינטרס להעביר אותו.
מה איכפת להם מסופרים כאשר חלק מבעלי ההוצאות הגדולות הם גם בעלי עתונים?
בשעתו, כשמשלחת סופרים נסעה לדיון עם ועדת החינוך של הכנסת לדון בעניין הזה, ח"כים של הוועדה כמעט שלא הגיעו לישיבה.
את מתארת לעצמך את גדעון סער (שר החינוך?!) מתעמת עם הוצאת "ידיעות אחרונות"?
גיורא,
כמו יש אמת בדבדיך, אבל כמו תמיד – הכל עניין של מידתיות. הסאה הוגדשה זה כבר. וכשעוברים את הגבול – זה זמן טוב לנסות לתקן דברים. איפה אגודות הסופרים למיניהן? עוסקות בארגון סופשבוע פעם בשנה ולא דואגות באמת לזכויותיהם של הסופרים. למען האמת, בכל העניין הזה קולם לאנשמע כלל. וכמובן הסופרים עצמם – כולל אלה שכבר מרוויחים טוב מאוד מכתיבתם. בקיצור, צריך גיוס כללי.
פעם שאל אותי איש עסקים כמה אני מקבלת שכר סופרים [בעיתון, ספר וכיו"ב.} השבתי לו בכנות והוא ענה לי: אז זה מה שאת שווה.
אהלן רות, לא הבנתי מה הפואנטה בדבריו של איש העסקים. מן הסתם אינך מסכימה עם דבריו…
ודאי שאיני מסכימה לדבריו, גבריאלה. הוא מוזכר כדוגמה לדברי עדה שמש. כמוהו חושבים רבים ובגלל זה את מגללגלת מליונים, כמוני וכמו ידידינו בבלוג. ובעצם, עזבי את המליונים. סתם פרנסה קבועה וראויה מן העובדה ששאר רוח הוא כנראה תופעה נדירה.
למען האמת, המצב בעתונות היומית ובכתבי-העת היה שונה לחלוטין לפני 50 שנה ואפילו לפני 25 שנה.
שילמו שכר סופרים הגון למדי וגם השתדלו להעסיק אותך בקביעות, אם כתיבתך היתה ראויה בעיניהם.
גיורא,
אכן מה שאתה כותב היה נכון לזמנו. כמה 'אחד העם' היו אז?מאז העולם נעשה צפוף מאוד, בכל דבר, גם עולם התרבות והפובליציסטיקה, והוא מתנהל אך ורק על פי חוקי ההיצע והביקוש. כל עוד יהיו סופרות/ים, עיתונאיות/אים,מתרגמות/ים, עורכות/ים, מי לא, שיהיו מוכנים לעבוד תמורת גרושים, העיקר לעבוד – יהיה קשה לשפר את המצב אלא בלחץ מאסיבי או בחוק. וגם לצורך חקיקת חוק צריך לחץ ציבורי ראוי.
באשר לכתבי עת – גם הם מנצלים את הרצון לפרסם ומשלמים בדוחק. יש כתב עת ספרותי אחד שיש לי סנטימנטים אליו ואני מפרסמת בו מעת לעת ביקורות ספרים או סיפורים קצרים בלי שישלמו לי כלל. הם במצוקה כספית אמיתית ולכתוב להם זו בחירה שלי. אבל האחרים – זו די שערורייה ובכל זאת לא אמנה כאן שמותיהם – מ שלמים סכומים מבישים על החומרים שבלעדיהם כלל לא היה בידם כתב עת להתהדר בו.
היחיד ששילם בצורה הוגנת היה אהרן אמיר המנוח, עורך קשת החדשה. על סיפור שפרסמתי שם קיבלתי 1,800 ש"ח. גם אהרן יכול היה ללכת עם ה'טרנד' הנצלני ולשלם לי 400 ש"ח, כמו שהאחרים עושים אבל לא עשה כן. העדיף להיות ישר והגון. גם על כך הערכתי אותו מאוד.
כעיתונאית פרילנסרית אני זוכרת תקופה ששילמו לי 1000 1200 ש"ח על כתבת מגזין. היום משלמים אולי רבע מזה, אולי זו הסיבה שאני קצת לא במשחק הזה כבר.
ובאשר לספרים – באחרונה הייתי בצומת ספרים וכשראיתי שהם מציעים 2(!) ספרים בעשרה שקלים. ניגשתי למנהל החנות ואמרתי לו שעל אף הפיתוי לא אקנה ספרים במחיר מחפיר כזה, צריך גם לחשוב על כותביהם. לא צריך להתייאש. צריך לחשוב מה עושים.
לא מדובר בעבר של תקופת "אחד העם".
ואנא, חִשבו כולכם על דבר פשוט: בעלי העתונאים והמו"לים רובם מולטימיליונרים, לעומת עתונות ומול"ות בעבר שלא היו, ברובן, למטרות רווח.
והיכן אגודות הסופרים?
במקום שיו"ריהן מעדיפים סטטוס קוו!
בהרהור שני, את צודקת מאוד בעניין הביקוש וההיצע.
מעולם לא היה היצע כל-כך גדול של בלתי מוכשרים שטמנו את ידם בצלחת הספרות, לרבות כתיבה בעתונות, תרגום ועריכה.