כמאהבים החוזרים לנשותיהם

ימי השבוע שבאו אחר כך חמקו ממנה על בהונות, בזה אחר זה, כמאהבים החוזרים לנשותיהם. הקיץ היה בשיאו. הימים היו יפים ובהירים. היא טיילה ארוכות לאורך החוף שנוּמָר בשמשיות, הביטה בחרדה סתומה בסירות המפרש הלבנות ששטו אל קו האופק ולא הבינה מדוע נסכו בה אי-וודאות. בכל זאת ראתה את כל המראות הקטנים שאיזנו בה את התחושה ונסכו בה שלווה שבני-אדם לא היו חלק ממרקמהּ: היא עקבה בקורת-רוח אחר דרורים קטנים שבאו ברפרוף אברות לשתות ממי-ברז מטפטף בחצר קטנה של בית דירות, היא ליטפה בעיניה את קימורי הבאוהאוס של הבתים הישנים והיפים ואפילו דימתה לשמוע את כרסֵי האבטיחים פוקעים כמורסות שריפוין קרב ובא, בסוכת האבטיחים שבמורד הרחוב.

על אף שנותיה, גופה היה חזק  ורגליה לקחו אותה לאן שרצתה. כשלא נכנעה למכאובי הלב ודחתה מעליה את  פסק דינו המחמיר של הראי, דומה היה שהחיים מאירים לה פניהם ומקבלים באבירות את הכרת-תודתה. וכשמלאה, כך, בחיוניות מחודשת, היא חבשה לראשה כובע קש רחב-תיתורה, הסתתרה מן האור המסנוור מאחורי משקפי השמש השחורות שלה והאריכה בטיוליה על שפת הים. ביום חמישי אחרי הצהריים היא ירדה למרכז העיר וקנתה במחי אחד שמלה-שחורה-קטנה והדוקה, מתעלמת ממבטיה המפקפקים של המוכרת. ברחובות העיר ההומה אדם, שקית הפלסטיק השקופה בידה, התפוגגה בדידותה לכדי סילואטה, אך יותר מכול היא שאבה עידוד מיום שישי הממשמש ובא.

למחרת, בשעה עשר וחצי בערב, כשטולי הגיע, היא כבר הייתה מוכנה. היא בחנה את הופעתו והחמיאה לו על חולצת הכותנה הוורדרדה שהייתה תחובה היטב למכנסיו הלבנים. הוא הביט בתימהון בשמלתה השחורה, ההדוקה לגופה, בחגורת הלכּה שרצְעה את מותניה, בשערה השחור המורם מעלה, בשפתיה שנתחמו בקו אדום ומבריק. הוא חייך אליה במאמץ. ""את נראית טוב, אימא"". היא שילבה את זרועה בזרועו, מוכנה ללכת, והוא נבוך והתחרט מעומק לבו שהסכים לכול השטות הזאת.  ""בוא, נרד"", האיצה בו כחוששת שמא יתחרט וייסוב על עקביו.

מתוך אמסטֶל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, נובמבר 2007
(C) כל הזכויות שמורות לעדנה שמש