לו השארת לי כמה שורות…

 
את השיר 'חיי שואה' (המופיע בפוסט הקודם) כתבתי לכבוד כל הילדים שגדלו בבתים שהיתה בהם שתיקה כבדה, מעיקה, מרחפת באוויר כל הימים והלילות ואף פעם לא ידעו מה מקורה.
אתמול, ערב יום השואה, ראיתי את הסרט "פיצה באושוויץ" – שם הראו את הקצה השני של המטבע – זה של האנשים שלא יכלו להפסיק לדבר אף פעם, שכל הזמן סיפרו ודיברו, ודיבורם המתמשך הזיק לא פחות, לפחות כך עולה מן הסרט מתגובות הבת; גם נזכרתי בסיפורה המופלא של סביון ליברכט על הבחורה שמתחתנת והיא עושה ככל יכולתה למנוע מהסבא שלה להגיע למסיבת החתונה שלה מחשש שיהרוס אותה בדיבורים על השואה ועל מה שהיה שם, והוא אכן מגיע לחתונה והורס, בעוונותיו, לכולם את מצב הרוח עם תוכחותיו וזכרונותיו הכבדים.

לאחר שאבי מת התחלתי איתו דיאלוג שמעולם לא העזתי לעשות כשהיה בחיים. אבל זה לא דיאלוג של ממש. לכן התחלתי לחפש בכל מקום אם השאיר אחריו משהו כתוב – כמה שורות, כמה מילים – אבל כלום. והיות שכך – כאילו בלעה האדמה את סיפור חייו. לאחר שנים נודעו פרטים מועטים מפיו של דודי, אחי אבי, אבל לא יותר, אפילו עם אמי שתק. אני יודעת שאבא שלי, לב אנדרי, היה נער שאפתן ואינטליגנט שתמיד היה 'ראשון' בלימודים בכיתה שלו – אז היה מושג כזה – ולאחר עליית הנאצים והשתלטותם דרך שלטון הבובות שהעמידו ברומניה – הוא הבין, להוותו, ש"זִ'יד לא יכול להיות ראשון בכיתה", אחר כך נאלץ לעזוב כליל את לימודיו ובהיותו בחור צעיר נלקח לעבודת כפייה. אני לא יודעת לאן התגלגל ואני לא יודעת במה הוכרח לעבוד. יום אחד הוא ניסה לשמור על כבודו, אני לא יודעת את הנסיבות המדויקות, וחייל גרמני שבר לו את הלסת בקת של רובה. כך אירע שאבי עבר את כל שנות המלחמה עם לסת שבורה ולא מטופלת. 

אל המקומות שאליהם התגלגל במהלך המלחמה, כלומר שמות זרים ומוזרים של מחנות ריכוז, התוודעתי רק בערוב ימיו, דרך אמי, כשהיתה צריכה למְנות את המקומות האלה בשביל מסמך לפיצויים. אבי הספיק לקבל פיצויים מהגרמנים רק שלושה חודשים לפני מותו, בגיל 76, בקיצור, לעג לרש.
כמה סבל, מה עבר עליו אני יכולה רק לתאר דמיוני. אבי היה איש שתקן גם ביום יום, אלוהים יודע איזה גיהנום קינן בלבו כל השנים. מאחיו נודע לי שבתום המלחמה מצאו אותו בפראג, שוקל 30 קילו, קודח. איש לא ידע איך התגלגל לשם, גם הוא לא, הוא  היה במצב בריאותי ונפשי רע מאוד. אחר כך הוחזר הביתה והוא ואחיו, מיקי, גילו שהם הניצולים היחידים ממשפחה ענפה שהיו בה סבא, סבתא, אימא, אבא, וחמישה או שישה ילדים בהם אחות קטנה בשם לילי שנספתה בגיל ארבע או חמש.