הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
1.
כמו עובדי אלילים
קצוֹת אצבעותיך
מודדים את התחושה. מה
חוֹם. מה
פעימות. מה
הטיול הזה
בידיים יחפות
ועין שפוגשת עין
באמצע ראִיָה
מותחת קו.
מבעד לַחלון
עץ תפוחים מזיל שָׂרָף
ושמש רחוּמה
שורפת
את פצעיו.
2.
קרדום אהבתְךָ הוּנף הלילה
להכְרִית.
צללים רקדו בין הקירות
ולא היתה להם דמוּת.
אחר כך נזל הדם במדרגות
לבן וַרך מאוד.
אולי נפרמו כסתוֹת וכרים וכסתות
והנוצות לאט צנחו, לאט מאוד.
רחשֵי יער בּינם לבֵינוֹתָּם
שומרים רחשֵי יער.
ואיך הגעתי אל היער.
ואיך ירדתי במדרגות.
איזה יופי, עדנה.
אהבתי מאד את ה"וריאציה" השנייה. היא מתארת דבר קשה ביופי גדול.
עוד לא גבשתי דעה מוצקה על ה"וריאציה" הראשונה בכללותה. אבל הסוף של הוריאציה הראשונה נכתב ברוח של הייקו, ויצא לך סמי-הייקו מקסים.
תודה שחר-מריו,
כמובן אשמח מאוד אם תגבש דעה על הווריאציה הראשונה ותכתוב לי – אין לך מושג כמה התובנות האלה מעניינות ומוסיפות.
אם את מאפשרת לי להיכנס בדלת, שפתחת לי – אנסה לסדר את המחשבות שלי.
הוריאציה השנייה, בעיניי, מכאיבה ויפה. השיר נפתח במכת גרזן (לדוברת, לקורא), וכמו בסרט מתח, עדשת המצלמה נעה אל הקירות (שננחש את הצללים), אבל הבמאית/משוררת מיידעת אותנו שזו מטאפורה, ולכן אין דמות ממשית (כזו שקורמת עור וגידים. בעצם יש רק נפש).
עכשיו, כשאנו מיודעים, המשוררת ההיצ"קוקית מובילה אותנו אל המדרגות ואל הדם (וכמה חשוב שהוא לבן ורך, כי זה לא דם הגוף, אלא דם הנפש, והדוברת בוחרת לצבוע אותו כך).
ובחזרה אל הבית, שם אולי (גם הדוברת כבר לא יודעת, כי המצלמה שלה כבר במדרגות, כנראה) נפרמו כרים וכסתות (האם יש צורך בכסתות פעמיים?)
ועכשיו נותרו רק רחשים. ופתאם היער. ואיזה יופי מסבירה הדוברת את הקפיצה "הלא מוסברת", לכאורה, מזירת ההתרחשות אל היער.
ככתוב: "ואיך הגעתי אל היער, ואיך ירדתי במדרגות". וזו שאלה על הדרך הפיסית של הדוברת ועל הדרך השירית, על מבנה השיר. ולכן השיר הזה כל כך יפה בעיניי. שאפו.
אבל בשיר הראשון אני לא מצליח להבין את הקשר בין עובדי האלילים לקצות האצבעות שמודדים תחושה (אני יכול לנחש למה התכוונת, אבל אני חש שזה רופף וחסר אחיזה), וגם לא הצלחתי לדייק לעצמי את הקשר בין המקשה הראשונה למקשה השנייה (שהיא, לכשעצמה, עומדת היטב לבדה, ולא זקוקה להקדמה ולא לאחרית).
מקווה שהצלחתי להעביר את תחושותיי, עדנה.
שחר-מריו,
ראשית – תודה רבה. אני חושבת שדבר ידוע שהוא ששירים נכתבים הרבה פעמים מתוך אינסטינקט – דבר מוליך לדבר ואני בכל אופן לא מעבירה את הכתיבה דרך המסננת של הרציו – לכן כל כך מעניין הקישור שלך למצלמה כי אני מתה על צילום ואני רואה הרבה מתוך הפריים – לכן אין לי תשובות של ממש – למה כך ולא אחרת ולמה עובדי אלילים – אבל אולי בגלל הכניעה המוחלטת. עובדי אלילים נכנעים באופן אבסולוטי וככה גם באהבה
לשוב תודה,
עדנה
מצאו חן בעיניי שני השירים, אותה גברת אהבה בשינוי אדרתה ,כל קורא שחווה אהבה יכול להזדהות עם 1 ועם 2, ועצוב שכך ,והלוואי שהיה יכול להיות אחרת.
נכון, סיגל. לאהבה הרי יש כל כך הרבה וריאציות – איזה מזל – ואילו רק שתיים מהן…
כאב ישן, ברגע שאת יושבת לכתוב אותו הוא צף ומציף לאותו רגע כאילו היה אתמול, נכון?
לדעתי, גם כשלא כואב הכאב קיים, בדיוק כמו שגם כשחושבים שהאהבה היא אהבה ישנה, היא תמיד שם.
עדנה, "קרדום אהבתְךָ הוּנף הלילה
להכְרִית", חד כגרזן, שותת, כואב ויפה. אוהב את מס" 2.
בוריאציה מס" 1 מצאתי יופי ועוצמה בחיבור הזה:
כמו עובדי אלילים
קצוֹת אצבעותיך
מודדים את התחושה.
מבעד לַחלון
עץ תפוחים מזיל שָׂרָף
ושמש רחוּמה
שורפת
את פצעיו.
תודה, משה!
כמה יופי
וריאציות יפות על נושא קשה.
הי אסתי,
למה הנושא קשה? מוזר, אבל אני לא התכוונתי לשום דבר קשה וכואב יותר מאשר האהבה עצמה. אבל מה אנחנו בלעדיה – לכן זה לא קשה בעיני, אלא אם כן מצאת בשיר משהו שלא התכוונתי אליו כלל וכלל…
Many thanks, Galit
(-:
יפה.
תודה, יעל.