ולמי את הצבעת?

ולמי את הצבעת?

אתמול הסתיימה בחירת שיר ה-60. היה קצת צפוי שירושלים של זהב ייקח את המקום הראשון, לכן אין בבחירתו שום אטרקציה. אבל על לוח לבי מפרפר השיר שזכה במקום השני: החורף של שנת 73. ירושלים של זהב קיבל 90 נקודות והחורף של שנת 73" התמקם במקום השני בהפרש של נקודה אחת בלבד. גם אני בחרתי בחורף של שנת 73  למקום הראשון, וקיוויתי בכל לבי שאכן ייבחר.

הפרש של נקודה אחת אומר הכל: אומר שהשיר שרוב "העם" בחר הוא שיר מחאה, שיר של כאב, של אכזבה, של ייאוש.

אין כמו שתי הבחירות האלה לייצג את קו התפר שעליו מתנדנד מצב הרוח הלאומי: בין פאתוס ואי ראיית הנולד ושירי נצחון וכיבוש, לבין מחאה על הבטחות לשלום לא קוימו, בין התפכחות כואבת, לבין דברי שבח והלל לירושלים שאך זה נכבשה ביחד עם עוד חלקי ארץ נרחבים שעם אחר שוכן בם לבין מינוריות אישית של מי שיצא ממלחמה נוראה בשן ועין, בין קוצר הראות שבאמונה שאפשר לכבוש עם אחר ולשלוט עליו ללא מְצרים, לבין כל מי שחווה את מלחמת יום כיפור – את הסטירה הכואבת הזאת שבאה לאחר מלחמת ששת הימים והורידה אותנו מעץ האופוריה; מלחמה שכמעט הביאה עלינו את הכליה הסופית שיש מי שכל כך מייחל לה, וכל השנים שבאו אחר כך.

אני כבר רואה בעיני רוחי את התגובות של חלק מכן/ם, התגובות האלה עם הזעם הקדוש, הפוליטי, של אלה שיש להן/ם דעה אחרת, ואין לי אלא לסיים ולומר שעצם קיומה של אי הסכמה כה עמוקה על מה שצריכה להיות הדרך ההגיונית, הבריאה, זו שעשויה להדליק יום אחד אור בקצה המנהרה, רק מגדילה בעיני את עומקה של התקיעה שאנחנו, כולנו, שרויים בה כיום.

חבל לי שהשיר החורף של 73 לא זכה במקום הראשון. הוא יכול היה להיות בחירה רועמת מאוד. אבל, כאמור, הוא בכל זאת נמצא במקום טוב מאוד בתודעה הציבורית – על משמעויותיו הכואבות. אני מקווה שאתם שם "למעלה" בבניין הכנסת המשופץ לעילא ולעילא – תקשיבו למה שאזרחי המדינה – לפחות אלה שבוחרים בשירים – אומרים לכם בין שורותיו של שיר אחד כואב.