פעם, בפורים אחד רחוק, התחפש אבא שלי, עליו השלום, לגברת. הוא שאל מאמי חליפת חצאית צרה ודחס את רגליו לנעלי העקב שלה. הוא לא בדיוק נראה כמו טוני קרטיס ב"חמים וטעים" אבל היה לו לא נוח לפחות כמו לטוני קרטיס.

"קודם כל," אמר לאמי, "איך אפשר לסבול את רוח הפרצים הזאת," וצחק והצביע אל בין רגליו, "ושנית, איך לכל הרוחות אתן הולכות על העקבים האלה?!" עד היום אני מחפשת את התשובה. ותגידו – מה זה שריון מקושקש, הדוק למותניים, מגִני רגליים מדיסקים מוזהבים מהקרסול ועד הירכיים ומבט קילרי בעיניים? תאמרו גלדיאטור? הורסוּס או מצ'יסְטָה מהגרסה המקומית של סינמה פרדיסו של ילדותנו? לא. אני בסך הכל מנסה לתאר לכם תצלום (גלריה, עיתון הארץ) של דוגמנית הלבושה ב"תוצאות הפיזיות" – כי בגד או לְבוש אי אפשר לקרוא לדבר הזה בשום אופן – של מעצב האופנה ניקולא גסקייא ל-בלנסייגה; בתצלום אחר מופיעה איזו ז'אן דארק מודרנית הלבושה במשהו שהוא בין בגדי קבצנית לבין גרסה מרוככת של הגלדיאטורית מהתצלום הקודם, אבל עם נוצות אינדיאניות על הראש (גוטייה). על ידה צועדת על המסלול בחורה ארכנית הלבושה פומפוני ענק בצבע ורוד פוקסיה (דיוֹר) ולקינוח מופיעה דוגמנית לבושה בצבעי הסוואה ועל כתפה פוחלץ אימתני ומעורר רחמים של שועל אדמוני בגודל טבעי ולראשה– אבל נניח לְמה שיש לראשה, הכיוון הרי ברור.

הכול יודעים שבאירועי האופנה הגדולים שהפכו כבר מזמן למופעי בידור לכל דבר, המעצבים – כן, רובם ככולם גברים, רובם פריזאיים, חלקם בשלב זה או אחר של יציאתם מהארון – יוצאים מגדרם לזעזע, לחדש, נותנים דרור לאקסטרווגנטיות שלהם (גיבורים על הדוגמניות, הם הרי לובשים רק שחור נורמאלי, משהו קצת זרוק ונוח, וזהו). אף אחד לא באמת חושב שאת 'התחפושות' שהם יוצרים נשים באמת רוצות או בכלל מסוגלות ללבוש.

בכל זאת, שנה אחר שנה, גם בפריטים היותר לבישים שלהם, המעצבים האלה אינם נלאים לנסות לבדוק את סבלנותן וסובלנותן של נשים. לאור העובדה שעולם האופנה כמנהגו נוהג – סבלנותן וסובלנותן של הנשים חזקה מפלדה. או, תסלחו לי, הטמטום שלהן. (טוב לא של כולן. אני למשל נורא ניסיתי לאמץ את השיק הפריזאי ולא כל כך הצלחתי עם הרזומה הים תיכוני המרשים שלי.)

האבסורד אינו רק בעובדה שגברים מלבישים נשים, אלא בהבדל המעניין שבין המין האנושי לבין שאר החיות בטבע. אצל הציפורים הזכר הוא הצבעוני עד כדי עלבון כי הנקבות ברובן חיוורות ממש על ידם – ראו את השחרור השחור-מבריק לעומת הנקבה האפורה והמשמימה בהופעתה; המקרה של הטווס אפילו לא מצריך דיון; ראו את הברווזים וציפורי גן-עדן למיניהם. ליופי ולצבעוניות של הציפורים הזכרים יש פונקציה אבולוציונית ברורה – יופי ויהא טיבו אשר יהא – הוא מדד בדוק לבריאות, לחוסן, ולגֶנים טובים, והיות שהנקבה קובעת מי יהיה בן הזוג העונתי שלה ולא להיפך, היא בוחרת אינסטינקטיבית את הזכר שלבוש הכי יפה.

אצל החיות האחרות, הנקבה והזכר לבושים פחות או יותר אותו הדבר – עד שלא מסתכלים להם בין הרגליים, תסלחו לי, לא ממש אפשר להבדיל בין פיל לפילה, בן ג'ירף לג'ירפה או בין אורנג-אוטן ואורנג-אוטנית. ואפשר בהחלט לומר גם שהחיות לבושות בדרך כלל בנוחיות מרבית, חוץ מכמה מיני זכרים, כגון איילים, שעוטים לראשם קרניים ענקיות, אף הן אות לחוסנם ולכושרם להיות זכרים ראויים לבנות זוגם.

ואצלנו, הולכי-על-שתיים? אצלנו הכול הפוך. הזכר בוחר את בת הזוג שלו (או ככה הוא חושב רוב הזמן) וזו היא שמתקשטת בשבילו עד אובדן הכרה, ומתאפרת ומצטבעת והיא צבעונית הרבה יותר מהגבר, שנראה בדרך כלל חיוור למדי, על ידה, אלא אם כן יש לו נטיות נשיות מובהקות. ובאמת, מתי ראיתם בפעם האחרונה גבר (טוב, לא קוקסינל) שלבושו אקסטרווגנטי כמו זה של הנשים? כבר בתחילת המאה העשרים התבייתו הגברים על חליפות נוחות ונעליים שטוחות ויש לציין שהם מתמידים בקטע של הנוחיות עד עצם היום הזה. במשך תקופה קצרה יחסית, בשנות השבעים, הגברים התפתו ללבוש מכנסי פָּדֶלֶפוֹן שהיו רחבים מלטה אבל היו צרים כל כך באזור המפשעה שמחצו להם, במחילה, את האשכים. לחרדתם הם גילו שספירת הזרע שלהם נעשית נמוכה להחריד והם מיהרו להיפטר ממכנסי הסד האלה, שאכן לא ממש חזרו מאז לאופנה.

אבל מאות סרטים משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הנציחו שחור על גבי צלולואיד את ההיפוך המושלם הזה: הנשים דידו על עקבים דקים כמסרגות, נשאו על ראשן כובעים עם שפע נוצות וקישוטים נוסח הזמרת המעכסת כרמן מירנְדָה; על כתפן עוד הטילו פרווה כבדה וביד החזיקו ארנק. הרבה פעמים לֻוותה כל הפסאדה הזאת בכפפות שהגיעו להן עד המרפקים ובעשן סיגריה נתונה בפומית ארוכה… לו היה מדובר בקריקטורה, זה היה מצחיק, אבל נשים באמת התלבשו ככה, וכלל לא חשבו להתמרד.

אני מורידה את הכובע לפרסומת של חנות נעליים מסוימת שפונה ישר ללב שלי: "את יפה כשנוח לך" (אימצתי את זה מיד), ומראים לי בחלון הראווה נעליים שטוחות ונוחות. בפריז כבר מתרעמים על הקרוקס הפלאיים ומחרימים אותם בקול צעקה, כי הקרוקס כל כך נוחים שהמוני נשים נועלות אותם וזה הורס, אבל הורס לגמרי, את השיק הפריזאי. השאלה, אם כן, היא תמיד עניין של פרופורציות, וזה מחזיר אותי אל הסבלנות והסובלנות. במילים אחרות, עד כמה נשים מוכנות לוותר על הנוחיות שלהן כדי להיראות "אופנתיות"? אני חוששת שהדוגמה האחרונה, למשל – מכנסי הסקיני המככבים על כל כך הרבה צעירות-בגיל וצעירות-בנשמה שבקושי יכולות לזוז בתוך שני הצינורות האלה אבל הן לובשות אותם בכל זאת באדיקות – הדוגמה הזאת מוכיחה שהנשים הן באמת המין החזק – יש להן כוח סבל ונכונות לוותר על הנוחיות, העיקר לדפוק הופעה.

וכמובן מיד עולה לי לראש הפינאלה המעניין של הסרט 'משהו ללבוש' שבסופו הדוגמניות פוסעות על המסלול בלבוש האולטימטיבי – לבוש חווה – עירומות כביום היוולדן. אפשר להתווכח אם זה הכי נוח, אבל כמובן, לא צריך ללכת לקיצוניות השנייה.