אוקיינוס הקברניט
לאחר עשר שנות שתיקה שוב שמעתי את קולך. אף אחת חוץ ממך לא ידעה מה קרה בדירה מספר עשרים ושש. לשם הגיע המוות רק בטרם עת. ובתוך כל זה את היית בדירה מספר עשרים ושבע. באותו זמן שלי היה רק אבא ולך הייתה רק אימא שחזרה מהעבודה בלילה ונישקה אותך על השפתיים, נשיקה רותחת מרטיבות, נשיקה רכה וממושכת.לא הייתן טובות לאף אחת כשהייתן מתנשקות ואני חשבתי שעשיתן את זה רק כדי שאראה מה זאת אהבה בין אם לבת. הנשיקה שלכן כיבתה את האור במסדרון עד שהתכווצות בבטני הבריחה אותי החוצה אל חדר המדרגות. האור כבה. אבל אני לא הדלקתי אותו, בשום אופן. כי לא יכולתי לעשות דבר ברגע זה מלבד לחכות לדמעות שיתייבשו.
אז אבי הוציא את ראשו הזועם מן הדלת ושאל:
-לא הספיק לך?
-כן, הספיק לי. עניתי בקול חלש.
התקשרתי בפעם השלישית. קול איש צעיר ענה לי: רציתי רק לברר מתי יהיה לה נוח לדבר, אמרתי והוא שאל אותך ואמר שלא, כי עכשיו את מיניקה.
כתמי צל עלו למול פניי במסכה מחוסרת פנים. לאחר מות אמי נשמטה המסכה, ומתוך קרעיה פרפר פרש כנפיו בפעם הראשונה מתוך כף יד פתוחה.
אל חדרי מטפס קול אישה אחרת. שחורה. פועלת. ילידת גיניאה. היא קוראת לתינוקה: בוא לאימא, בוא לאימא, מי בא לאימא? ממבטאה המקורי מתגלגלת השפה העברית. מקצה הרחוב עד קצהו השני צועקת הגנאית בעברית: בוא לאימא! פורשת ידיה הכהות וחולצתה הכתומה בוהקת ונמתחת באוויר.
תינוקה מדדה באיטיות לעברה, יש סרטים צבעוניים בשערו, זוהי בת. והיא אינה שבה אל זרועות אימה. אך זו אינה מוותרת ומוסיפה לקרוא אליה בשפת מעבידיה. כל משכנן הוא דירתן הצפופה בבניין פצוע מעל שוק התבלינים שברחוב לוינסקי, אך דלות המגורים והעוני סביבן אינם האימה האמיתית אלא שהמוות הרוחני הוא המאיים עליהן.
אך זו אשר אוהבת אהבת אמת מנצחת את המוות וחוזרת ממנו. היא אשר משיבה את הרוח הקדומה נעה בדרכים יוצאות דופן ומרחפת מעליי, בשעה זו, בה נוצצים קולות העבר והומים ממחילות מתגלגלות. קולה מוליד שירה בנהרות הלילה. קווי פניה נמשכים על הקירות, קווי צילה מישירים מבט מבעד לזגוגיות החלון, צילה צומח מתוך הדממה, בשעה בה נוצצים אישוניה מולי, אני שומעת מקרוב את קולה ורואה את עיניה, ומבעדן דמות אמי כדמות אישה חיה וקיימת מעל המולת הרחוב מתקרבת ותווי פניה מרצדים על פניי, קווי צילה צובעים את פנימיות חדרי ואישוניה מאירים פניה בזוהר רך מתחת לענני הזוהר מאיר גוון עיניה הירקרק. "אני אוהבת אותך קטנה שלי", היא לוחשת אליי ושמלתה השחורה נמתחת באוויר, דלתות החלון נפתחות מעצמן, מטיחות רוח בשמלתה. צווארה מתעגל סביבי והיא כמעט מנשקת לשפתיי, מנתקת אותי מכוח המשיכה ואז נעלמת, מותירה אחריה שורות קטועות ומפוזרות מתחת למנורה, ואני מנסה לחבר בין המלים הקטועות ולאחות את השורות המפוזרות, וקוראת לפגסוס להשיב את אמי, ופגסוס מתקרב באוויר בהיר וחם מאחורי קרני אור שבורות, משתקף על גב האופק, נראה מרחוק קטן וקולו עדין.
מכונת הכתיבה בוערת מתחת לאצבעותיי בתנועת הרוח שנלכדה בחדרי. אני לוחצת על השורות הקטועות ופגסוס כבר מבעד לחלוני מתרומם לקומה השמינית. אני לוחצת על הכפתור האדום עד שזה הופך לארגמן, עד שבוקע מאצבעותיי הדם, אני מתקרבת אל משהו חדש, מתקרבת להתפוררות ומתכוננת ללידת המוות.
מבעד לחלון בקומה השמינית אני קופצת אחר אמי ודוהרת על גב פגסוס אל תוך הלילה. ארבעה סוסים משתחררים מכנפיו, מהירים יותר מכל חלומותיי המנומרים, סוסים גבוהים, סוסים נדירים, חלילי הבדידות מנגנים מלפנים, הם דוהרים אל העיר התחתית והמדרכה מתרככת, חצוצרת הבדידות מנגנת מלפנים, אני דוהרת במורד חולות לבנים, אהבתי אוזרת אומץ, אהבתי מתעצמת על שפת הגלים המתנפצים על החוף לרגלי חבורת נערים.
"את יודעת שאת יפה?" אחד אומר לי, וחבורתו ממשיכה לצוף על החול, קשורה תנועתו בארבע נשמות, גופם מטיל צל מעליי, קלטו אותי יושבת שם על החול, הרמתי ראשי, ארבע פינות סביבי בנו לי חדר אנושי, כתלי נערים סביבי, עד שאחד דחק בלהקה להמשיך והחדר התפרק ונעלם בחשכה.
את יודעת שאת יפה? קול הנער מוסיף להדהד.
"גם אתה יפה", אני עונה באיחור, והים שוטף את צעדיו והלילה מחוויר יותר ממוות.
ארבעת הסוסים המכונפים נמתחים מעל לחולות, אני שבה ועולה על גבם, אוחזת ברעמתם הזהובה, והים הגועש מאחוריי נעצר וקופא. אנו מסתובבים, אורות הרחוב מעלימים צלמינו אך עיני הסוסים יורקות אור והרחוב נעצר וקופא.
קצף אבי עולה מתוך הים ומושך אותי אל עיניו.
"למה את לא מתגעגעת אליי?" שואל אבי.
"אבל אני כן, אני דווקא כן, אני מאוד, אבל טעיתי אתך את כל הטעויות, ביום כיפור אני צריכה לבקש ממך סליחה".
"את לא טעית כלפי, את טעית כלפי עצמך, תבקשי סליחה מעצמך".
פגסוס משתופף נמוך אל המים הקרים ואני נשמטת מגבו. הוא דורך ומנפץ את ראשי, גרונות הגלים לוגמים את הדם ובבת אחת נשלף ראשי החוצה ומגיח מדמם מבין רגלי אישה חיוורת, בוכה וכואבת, לצד איש בחלוק לבן שסוטר על ישבני, גם אני בוכה וצורחת אך האישה כבר מחייכת וצוחקת והאיש שעוטף אותה בשמיכה מניח אותי מעל לחזה שלה והיא מנשקת אותי על המצח. נשיקה ארוכה וממושכת ברטיבות. היא מנשקת על שפתיי עד שהאור מן המסדרון נדלק ומזהיב.