ילדי
יַלְדִי דוֹרֵךְ רוֹבֶה וְאֲנִי נִמְשֶכֶת לְשִכְחָה
תָּמִיד אנִי מבִּיטָה בּוֹ כְּשהוּא נִרְדַם
הירֵחַ מלְבִּין עוֹד יוֹתֵר
עֵינו רַכַּה בּזְמן הפְּרִימָה הכְּחוּלָה
עֵינו רכּה כּרְגִיעָת קְנֶה רוֹבֶה
אנִי מִתְפּוֹרֶרֶת וְהוּא נָם אֶת מוֹתוֹ
אנִי מְבַקֶשֶת לְהעִירוֹ
לְהִתְמַזֵג עם שֶבֵר יָם
כְּדֵי שיוּכַל לַלֶדת אוֹתִי שוּב
מזְהב חוֹל
וּלְהנִיס את קרְחוֹנַי
כְּמוֹ שֶמֶש
אוקיינוס הקברניט
יפה.באמת יפה.
יפה
הרגשה מוכרת של אם צעירה בארץ אוכלת ילדיה
מזדהה עם הגעגוע הזה.
ארץ אוכלת יושביה:
בניה,
אמהותיה,
אבותיה.
עד מתי?
אני אוהבת את החיבור המילולי שאת תופרת בין נשמות מחוברות. הפרדה-חיבור-תפירה-פרימה ושוב ושוב.
והתמונה החדשה-ישנה יפה לך.
תודה, מיכל החלפתי אותה במיוחד בשבילך
מאוד מאוד יפה.
יפה. כמה עוצמה וטרגיות במשפט- "אני מתפוררת והוא נם את מותו…"