אוקיינוס הקברניט
אני מאזינה לנשימתך המצפצפת
ריאותייך חבולות בחלומות.
על המדרגות בכניסה לחדרך אני יושבת,
מתחת למיטתךְ צפצופי ריאותייך נופלים על ראשי.
מה אעשה בלעדייך?
אני שותה מחלבך,
הוא קר ומתוק.
אני מעשנת את הסיגריות שלך,
הן זולות ומסריחות.
כבר ציירתי אותך בכל התנוחות
בהן את נרדמת, ראשך תמיד
על איזה כר לבן או סרוג בחוטי זהב.
ציירתי אותך חולמת את עצמך חולמת.
את האישה היחידה בחיי,
תמיד ישֵנה,
ספורות המלים שתאמרי לי.
שיערך השחור נעלם בלובן הסדין.
תמיד אזכור אותך, את גרה לבד
ואני מתחבאת במטבח הקטן שלך,
למרגלות המדרגות.
השעה היא אחת בלילה,
את ישנה ואני בורחת אל חייך
לשתות מחלבך,
את פותרת מבוכתי.
מראה לי מה יש לי כשאין לי דבר מלבדך.
שיר עדין וחזק
האישה הזאת מעניינת, היחסים איתה הדאגה, מזכירים לי זכרונות, של דאגה, של חוסר אונים.
של משהו שאני רוצה, למצות… עדינות וכח ביחד.
להתראות טובה
טובה, התגובה שלך מקסימה, עושה לי פרפרים בלב.
אכן ניסיון מוצלח. תודה דפנה.
ובכל מקרה זה חזק יותר כבר עכישו
תגידי, נהנית בערב השירה בפלורנטין?
הנה הפשטנו את האישה הישנה מכל נקודה. לדעתי משפטים זקוקים לניקוד.
אבל אולי גזירת המשפטים בצורה כזו היא בעצם מעשה הניקוד.
חזק
נוגע ללב , הכאב והגעגוע
אבדון וחמלה – זה יפה.
את לי אחות חברה ואהובה יקרה מכל. מעטים הרגעים שאינך חלק מחיי, כנשימה עצמה. נשיקות לנסיך ולפיה הקטנה.