אוקיינוס הקברניט
מקץ חודשים דחוקים משתיקה נפגשה אנה עם נטשה, אחותה הצעירה. אהובה של נטשה זרק אותה מביתו ואנה נפגשה עמה לטיהור ההרגשה. אבל לגורל היו תוכניות משלו. הן בסך הכול הלכו להוציא מעט כסף מהכספומט שברחוב סַן – יהודה, כשאישה זקנה קרבה אליהן, עטופה בחלוק בית פרחוני ורטייה לבנה מסתירה אחת מעיניה.
"חובה עליכן לנקות את החרא," צעקה עליהן האישה והניפה באוויר את ידיה הגרומות.
"זה לא שלי" השיבה אנה והביטה בכלבת לברדור לבנה שנעמדה לצד רגלה. מאחורי הזקנה עמדה אישה איתנה ומשופמת ובידה שתי רצועות עור שבסופן כלב פינצ'ר דרוך וכלבת בוקסר צמרמרת. הן דבקו בהן וגידפו אותן מאחורי הגב. עקבו אחריהן עד לגלידרייה, פרצו פנימה וצרחו: "אם לא תנקו את החרא אנחנו נקרא למשטרה."
נטשה לא הצליחה לכבוש את עצביה וצרחה עליהן בחזרה. בינתיים הגישה להן המוכרת טעמים שונים של גלידה. נטשה בחרה בטעם שוקולד ואנה בטעם וניל. האישה הזקנה ופמלייתהּ עקבו אחריהן עד למכונית השכורה של נטשה. אנה פתחה את הדלת וכלבת הלברדור הלבנה ניתרה אל המושב האחורי. האישה הזקנה קפצה וטרקה את הדלת הכסופה על זרועה של אנה וצרחה את מספר לוחית הזיהוי.
הן נסעו משם בשתיקה. נטשה אמרה שהגלידה מגעילה וזרקה את הגביע מבעד לחלון. ברחוב בילינגוף זיהתה אנה חבר. שרקה אליו והזמינה אותו להיכנס למכונית. עיניו תכולות וזקנו הצהוב עשוי בסגנון צרפתי.
"הוא משורר," אנה אמרה לנטשה.
הוא נכנס והתיישב במושב האחורי לצד הכלבה הלבנה. הם נסעו לדרום העיר. הכלבה שרבבה לשונה מבעד לחלון והמשורר נבח לעברה ואחר כך אמר לאנה:
"לא ידעתי שאחותך יפה ממך."
"בוודאי," השיבה אנה, "היא צעירה ממני בעשר שנים, זאת התינוקת שלי."
אנה הביטה בעיניים של נטשה וצבען הירוק מסונוור מעונג. דבריו לא הפריעו לאנה אלא שהחיוך של נטשה דקר את עיניה, גדל והשמין כעוגת תותים חמוצה שאיימה להיזרק על פניה. אנה קיוותה שהרגע יחלוף אבל החיוך של נטשה הקפיא את השניות. זו הייתה הכרזה על ניצחון באיזו תחרות שאנה לא ידעה שהיא משתתפת בה ובלא הסכמה נזרקה לזירה והובסה במכה מוחצת.
הם הגיעו לרחוב לבונטין להשיב את הכלבה לבעליה. הוא ישב על מיטתו המאובקת בתחתונים וללא חולצה וניגן על הגיטרה. אנה הכירה את חדרו היטב. אך נטשה לא התרשמה לטובה מביתו ודרשה מיד לשוב אל ביתה. אבל אנה העדיפה להאזין לניגון הגיטרה. היא הזמינה את נטשה לצאת אל הגינה. המשורר חיכך את מבטו בירכיה הרזות של נטשה ששכבה על הערסל בהוראת אנה מפני שהתעקשה להסב לה הנאה מהמקום שאליו הביאה אותה. אך נטשה קמה במהירות מן הערסל וביקשה להשתחרר ממבטו של המשורר.
הם שבו אל החדר. המשורר התיישב על כיסא מסתובב, נטשה ישבה על המיטה לצד בעלי הכלבה ואנה על הרצפה.
"איך זה להיות אחות של אדם מופרע?" נבח המשורר אל נטשה. "זה בטח קשה להיות אחותה."
"למה את סובלת אותו?" זעקה נטשה. "שמעת איך הוא מדבר עלייך?"
"לא איכפת לי" חייכה אנה " אני אוהבת אותו כמו שהוא."
המשורר הרביץ חיוך מרוצה, הניף את זנבו והתרווח בכיסא. כעבור חצי שעה הם יצאו מהדירה להשיבו אל רחוב בילינגוף. וכל הדרך צרחה נטשה וידיה רועדות מעל ההגה:
"את היית אחות מחורבנת, כל כך הרבה שנים לא קנית לי מתנת יום הולדת ורק ציירת לי ציורים גרועים. את בכלל לא מודל לחיקוי, בגילך אני אהיה הרבה יותר מסודרת בחיים ולא אגור עם אמא וכבר אסיים את התואר באוניברסיטה ויהיו לי בית ושני ילדים."
אנה חששה לחייה וביקשה מנטשה: "תעצרי בצד, אני רוצה לרדת."
אולם המשורר התערב וניסה להרגיע: "לא, לא, אל תלכי, זה בסדר, יהיה בסדר."
מאותו יום אנה שונאת כלבים. הרי הכלבה הלבנה נדחפה למכונית בלי שום הזמנה. היה עליה לתפוס בקולרה האדום ולשלוף אותה בחזרה לרחוב ומיד להחזירה למקומה. ליבה נשרף בשביל נטשה, היא רצתה להיות שם בשבילה בגלל שנזרקה מזרועות האיש שאהבה. היא רצתה לחבק אותה כל הלילה, להעביר קלות את אצבעותיה על גבה כמו פעם, כשהייתה תינוקת, להגן עליה מפני העולם. אבל הכלבה הלבנה נדחפה וחרבנה לצד רגלה ואנה חשבה שאולי הכלבה תשפר את מצב הרוח המחורבן של נטשה, אז הניחה לה להישאר. אבל אם לא הייתה נותנת לה להצטרף לא הייתה הזקנה נצמדת אליהן והורסת את הגלידה, כך הן היו מתעכבות ברחוב סן – יהודה ולא מגיעות לבילינגוף לפגוש את המשורר. הוא לא היה עולה למכונית ואולי נטשה לא הייתה נוסעת בטירוף וכמעט מאבדת את חייהן. חבל שהיא לא הסתובבה וחיבקה אותה. הן הרי אחיות. פעם הן נסעו יחד במכונית וברחו מהבית.
הגורל או אולי יד המקרה
ואולי זה אותו הדבר
סיפור יפה
האם זה חלק מרומן?