אוקיינוס הקברניט
מתחת לעצי האקליפטוס, מעל מרבד עלים צהוב יושב נרקומן.
מה הוא יודע שעליו להשתיק? ציפור בלבו שורקת, מעלה מול פניו ראי מטושטש. בעומק הגן עומדות כוורות דבש ונרקומן מסתתר בין קברי הבתים. במקום מרוחק נמצא חדרו, במקום לבני עשירים שאין קפיטל בכיסם, של ילדים שבגרו ועזבו וחזרו אל ביתם, כי אין קפיטל בכיסם- ואין כוח בנפשם להישמר לנפשם. אל מול גבעות כורכר בסכנת היכחדות – במקום בו פעם שכנו פעם עצי הדר – בבית קברות לפרדסים הוא גר. היכן שכח הרסני (הקפיטל) ינק את מקורם עד אפס, לא הותיר שורש. היכן שנחשי קרקע בעלי תשעים כוחות סוס מתיזים בכפות פלדה את הצמרות וקבעו את בנייתו של מעוז הבורגנות. חדרו שוכן בבית אמו שמעל לקבר התפוז. וכשהוא עולה מעל ראש הגבעה האחרונה היכן שנותרו עצי אקליפטוס יחידים ומצע עליהם צהוב, הוא רואה ביתר בהירות את הבטון המפוסל, את הכבישים האפורים והמשעממים, הוא רואה כי התמעטו החיים ואפילו פרח ההיביסקוס המצוי ממאן לטפס ולגלות את אודם לחייו. האדמה תחתיו נמצאת במצב לחץ טראומטי, מבועתת, נסחפת ונגרפת בזרם מהפכה אורבנית. עשן הסיגריה דבק בוילונות חדרו. ריח מעושן תוקף אותו מיד בהיכנסו לאפלה, הוא מועד מעל תרמיל ירקרק. זבוב יחיד וקבוע מטייל באוויר נצמד למנורה ונשרף , מפרפר בגסיסתו מעל הזכוכית הנצמדת לשולחן. הוא יושב על המיטה ומאזין לגסיסת הזבוב המטופף בכנפיו ומת. הוא אוטם את חושיו בעשן מתוק. על אדן חלונו עורב עורם אבנים במקורו ואוחז במקורו גם בלשונו, בולע ומעלים אותה יחד עם אבני חצץ קטנות. לשונו לובשת נוצותיו השחורות ועפה אל המטבח. הוא מחבק את אימו, נשמה שלי, היא קוראת לו. הילד עוטף בשתי ידיו את קומתה הקטנה, נושם את ניחוח חולצתה ומפינת הגן שולחן העץ קורא אליו: בוא ובנה ממני סירה וגלה את הים, בנה ממני סירה והפלג מכאן, אל ארכיפלג, אל האיים הקטנים, בים האגאי הרבה פנים לרוח ובאי האגאי לא תשלם שכר דירה או ארנונה, קנה צידה לדרך, לחם ואפרסקים. הילד מתקרב אל הנדנדה, מכנסיו כחולים וחולצתו לבנה, הוא מתנדנד, עולה ויורד. והשולחן בחצר ממשיך בשלו: בנה ממני סירה והפלג ליוון, בנה ממני סירה וברח מכאן.