אוקיינוס הקברניט
פעם הייתה אישה שחלמה לנסוע לאיטליה. היא למדה איטלקית וחשבה שאם תדע את השפה חלומה יתגשם. היא למדה איטלקית במשך שנה ואז הפסיקה. לאחר שנים שבה וניסתה ללמוד איטלקית אבל אז הרתה. ההיריון עייף והחליש את ראשה. היא הצליחה לקרוא משפטים ספורים של אלזה מורנטה. לימודי האיטלקית הסבו לה עונג. אז החליטה שבעתיד היא תלך אל איטליה של מעלה. איטליה של מלכות הדמיון. היא החליטה לשבת בכל יום בבית קפה ולקרוא במדריך למטייל. לכתוב רומאן על מסע בדוי. אולם היא הייתה מאוד מוגבלת. ההיריון היה כבד וקשה. ובנוסף לזה בעלה החליט שעליהם לעבור לגור באחת מערי השינה הרדומות. היא התנגדה למעבר אך לבסוף הסכימה. הם עברו לגור בעיר חדשה ומנומנמת. כבדה ומבודדת ישבה בחדרה ועפה אל איטליה של מעלה.
היא לא קראה עוד במדריך למטייל. היא כתבה בעברית. אל בית הקפה היא הלכה וכתבה בעברית. היא שכחה את השפה האיטלקית שנשרה מזיכרונה כעלה צהוב הרחק מצמרתו הזרה. העברית הייתה לה יחידה. היא חשבה שתכתוב יומן מסע מדומיין אל איטליה, אבל העיר הזאת הייתה יותר קרובה.
העץ שממולי, היא חשבה, הרבה יותר מלבלב מן העצים שבאיטליה.
אוהבת את הנימה האגדתית צינית מפוכחת מדווחת דיווחית והכל ביחד . גם הסיום הציורי- מוחשי
היי חגית
יש בסיפור שלך התלבטות של סופר איפה לחיות ובאיזה שפה יצא לו יותר טוב מה שהוא רוצה לומר, והאם היא רצתה לנסוע לאיטליה בכלל שיש שם עץ כזה או אחר.
הכיסופים של לנסוע רחוק, אלה הכיסופים של להגיע רחוק בנשמה, בכתיבה.
להתראות טובה
יפה כתבת – ומה קורה כאשר האישה היא איש שנולד באיטליה, והעץ מול ביתו מלבלב אך איננו יפה כמו זה שהוא זוכר מילדותו? הסיפור שלך הוא סיפור של בריחה אל הדימיון – אך מה קורה כזאין הדימיון ביתו האמיתי של האדם, ואין המציאות בסיסו הטבעית?
יעקב היקר
זה ממש הפוך על הפוך
כוונתי הסמויה בעץ המלבלב היא שמה שיש לנו מתחת לאף יקר הרבה יותר ממה שנמצא מעבר לים.
אינני בטוחה שזה עונה על שאלתך אבל יש כאן רעיון שאולי ראוי למחשבה נוספת.
אני מסכים אתך. אבל יש גם פעמים לא רבות בהן היחיד איננו מסוגל לראות את העץ ולהיזכר את עץ ילדותו. הגעגוע הוא כפול – למציאות ולעבר. זהו המצב הטרגי של המלט לדוגמה…. לא פה, ולא שם
זה המצב של התלוש. את מכיר את דמות התלוש מן הספרות העברית? מסיפוריו של ברדיצ'בסקי? שופמן? ברקוביץ'?
כן, נכון מאוד. התלוש. ומי התולש? למה לתלוש? ניתן לחיות בקרע שבין שני צידי התלישה? אולי העובדה שהעץ מול הבית מלבלב איננה עובדה כלל, אלא השליה? או האם אנו זקוקים לבסיס מוצק שיחזיק את עול הניסיונות של חיינו? או אולי אנו חייבים לחיות כל חיינו עם המודעות העוקצנית והכואבת הזאת ששום דבר איננו האמת הסופי?
יעקב,
העובדה שהאמת אינה סופית יכולה גם לעודד ולהניח מקום לתקווה כמו גם לטלטול המאיים. אם נחפש בה נחמה נתנחם בכך שהיא בעלת אין סוף זוויות ותנועה מתמשכת של שינוי. כל עוד מתרחש שינוי ישנם חיים והרצונות יכולים להתממש.
התלוש נתלש מעולמו מפני שהוא נוהה אחר ההשכלה. לכן הוא עוזב את ביתו. אור ההשכלה מושך אותו החוצה ולא מותיר לו דרך חזרה. אם גם בחיי ההשכלה הוא אינו מוצא את מקומו אז מצבו הוא של תלישות. לא כאן ולא כאן. המקום היחיד שאדם יכול למצוא את ביתו הוא בליבו. באהבתו.
לפעמים האושר או היופי נמצא במטחווי יד
ממש על יד הבית לשוא נחפשנו רחוק ולפעמים מתגעגעים לא למקום פיסי אלא להוויה של מקום לרוח של המקום.
אני מאמינה באטליה שבלב זו הוויה לא מתוחמת פיזית כמו ירושלים שבלב שהיא מושא געגועים רוחני
כתבת ברגישות חגית
העץ שמול חלוני נטול פירות ואך מסתיר את קיר הבית השכן. נכון, נקר מזדמן, ירגזי אורח ומיני עופות נוספים מבקרים לעיתים, אך עדיין העץ המלבלב אי שם בטוסקנה ירוק יותר פריי יותר וציוצי הציפורים השוכנות בין ענפיו מלבבים יותר.נכון, העברית קולחת מפי כמפל השיש אי שם במרכז איטליה, בה אני כותב ובה אני מוחק, אך הסמסטר שלמדתי במכון דנטה עם המורה רקל לא יישכח, אפילו שהוא משמש אותי רק להבנת שירי סן רמו נושנים.
בקיצור, אפריה של טוסקנה ירוקים מגני רמת-גן.
כתבתי בבוקר פוסט שהושפע מהפוסט שלך, כי אני נכדה לסבתא איטלקיה. ואף אני הייתי בהריון ראשון עם מחשבות על איטליה, מענינת בספר שהקדיש לי ידיד איטלקי בעל רקע טוניסאי יהודי, וצופה אדישה בשורת הנמלים הפולשת לדירתי.
אך הפוסט נמחק.
באמת אין כמו איטליה , בעיקר עבורי שיש לי שם מספר קרובי משפחה.
מצד שני, אם נמנע ממני מלחיות שם זה מסר.
הרי אפילו הפוסט המזדהה נמחק באבחת מחשב ובלי שרציתי בכך.
לחגית,
הדהמת אותי,הסיפור הזה מזכיר לי מישהי שאני מכירה,שהלכה ללמוד איטלקית,בהריון הראשון,בעיר הגדולה.היא הפסיקה ללמוד עקב הלידה,הקרבה,ושבה ללמוד איטלקית לאחר שנים,כשהשפה הזו מסבה לה המון שימחה,וכמי ששומעת את השפה,לא מעט זמן.היא חולמת על איטליה,ואוהבת מוסיקה איטלקית,והנוף הזכור לה מטיולה של גבעות טוסקנה ואומבריה,עד היום,משמש לה השראה ומושא לגעגועיה.אין כמו הסתיו באיטליה,או כמו העצים על הגבעה,שם.
אהבתי את הסיפור שלך,ולגבי הסיום יש לי תובנה אחרת,לעיתים,הדשא של השכן ירוק יותר,וכך גם תרבותו של השכן.להשתמע,
מיכל
לחגית,
הדהמת אותי,הסיפור הזה מזכיר לי מישהי שאני מכירה,שהלכה ללמוד איטלקית,בהריון הראשון,בעיר הגדולה.היא הפסיקה ללמוד עקב הלידה,הקרבה,ושבה ללמוד איטלקית לאחר שנים,כשהשפה הזו מסבה לה המון שימחה,וכמי ששומעת את השפה,לא מעט זמן.היא חולמת על איטליה,ואוהבת מוסיקה איטלקית,והנוף הזכור לה מטיולה של גבעות טוסקנה ואומבריה,עד היום,משמש לה השראה ומושא לגעגועיה.אין כמו הסתיו באיטליה,או כמו העצים על הגבעה,שם.
אהבתי את הסיפור שלך,ולגבי הסיום יש לי תובנה אחרת,לעיתים,הדשא של השכן ירוק יותר,וכך גם תרבותו של השכן.להשתמע,
מיכל
את מוארת
גם את מוארת,סשה.