אוקיינוס
  • חגית גרוסמן

    נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב. ספריי: 2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית 2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה

מליסה

 

 

סִיר עִם מַיִם רוֹתְחִים וְסוֹדוֹת שֶׁל מליסה

לוחשת: בואי, תִּשְׁתְּקִי, יֵשׁ דְּבָרִים

בָּאֵשׁ הַמְּתוּקָה. יֵשׁ שְׁתִיקָה שֶׁכְּדַאי לְאַמֵּץ

וְהַקְשָׁבָה בֵּין נְיָרוֹת טואלט סְפוגִים

בְּחַיְדַּקִים שֶׁנּוֹצְרוּ מִתּוֹךְ הַזְּמַן הַקַּר וְהַלָּקוּי

בְּאַהֲבָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף אֶלָּא יָדַיִם עוֹטְפוֹת

עַל מִטָּה זוגית עִם יָלְדָּה אֲשֶׁר כָּל

חיידקיה נחבקים בְּיָדַיִךְ מֵעַל

הָרְחוֹבוֹת החבוטים יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבָּנִית

לָהּ, יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַמַּיִם

נִשְׁפָּכִים בְּרֶגֶשׁ הַמְּטַפֵּס עַל עֵץ ובצמרתו

אַתֶּן עוֹמְדוֹת וְצוֹרְחוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם:

כַּמָּה מגוחך זֶה לַעֲזֹב אֶת הָעוֹלָם

לְלֹא אַהֲבָה וְאַחַר כָּךְ לִבְעֹט

בְּעָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת.

זה הפוסט האחרון שאכתוב כאן. תודה לכולם על הדרך שהלכו איתי בשלוש השנים האחרונות. אני חשה כי המקום הזה לא מתאים לי יותר. היה נעים ומעניין. להתראות.

17 תגובות

  1. חגית,
    מקסים,עצוב מרגש.
    אהבתי בייחוד:
    יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבָּנִית

    לָהּ, יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַמַּיִם

    נִשְׁפָּכִים בְּרֶגֶשׁ הַמְּטַפֵּס עַל עֵץ ובצמרתו

    אַתֶּן עוֹמְדוֹת וְצוֹרְחוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם

  2. חגית,
    מקסים,עצוב מרגש.
    אהבתי בייחוד:
    יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבָּנִית

    לָהּ, יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַמַּיִם

    נִשְׁפָּכִים בְּרֶגֶשׁ הַמְּטַפֵּס עַל עֵץ ובצמרתו

    אַתֶּן עוֹמְדוֹת וְצוֹרְחוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם

  3. חגית,
    מקסים,עצוב מרגש.
    אהבתי בייחוד:
    יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבָּנִית

    לָהּ, יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַמַּיִם

    נִשְׁפָּכִים בְּרֶגֶשׁ הַמְּטַפֵּס עַל עֵץ ובצמרתו

    אַתֶּן עוֹמְדוֹת וְצוֹרְחוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם

  4. חגית,
    מקסים,עצוב מרגש.
    אהבתי בייחוד:
    יֵשׁ מָקוֹם שֶׁבָּנִית

    לָהּ, יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הַמַּיִם

    נִשְׁפָּכִים בְּרֶגֶשׁ הַמְּטַפֵּס עַל עֵץ ובצמרתו

    אַתֶּן עוֹמְדוֹת וְצוֹרְחוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם

  5. חבל.
    אהבתי לקרוא אותך כאן.
    הפסקתי להגיב כשהבנתי שעילום שם, גם אם בעקבותיו תגובה עניינית ומפרגנת, גוזר התעלמות.

  6. שולמית אפפל

    הכנסתי הבוקר פוסט ובחרתי להוריד אותו כי חשבתי לעצמי "במה זה יועיל". אני מחזירה אותו כאן בעקבות ההודעה שלך על עזיבתך את האתר.
    ********
    השבוע נערכה כאן התקפה מילולית חריפה על חגית גרוסמן. קנאה היא חומר רעיל וכל הבולע אותו מסכן את עצמו על כן מומלץ למוליכי הקו התוקפני הזה שטיפת קיבה והבראה מהירה. כל אחד רשאי לעשות בבלוג שלו כראות עיניו. לפרסם לתקן ולמחוק. הבלוג הוא הלוח הפרטי שלנו ואתם רק האורחים אז תתנהגו בהתאם! תודה.

    • חגית גרוסמן

      שולמית תודה אך זאת לא הסיבה שאני רוצה להפסיק לכתוב כאן. הויכוחים והטרולים יהיו דבר שאתגעגע אליו.  

  7. גיורא פישר

    שלום חגית
    אני מצטער על החלטתך.
    ברשותך, אני מציע שתשני את ההודעה ותאמרי שאת לוקחת חופש מהבלוג.
    לעולם אל תאמרי "לעולם"
    אולי תהיינה הודעות שתרצי להודיע
    אולי תתגעגעי לכמה דקות ותחזרי רק כדי לומר שלום
    סיגרי את הדלת אם את רוצה, אך אל תנעלי ובודאי שאל תזרקי את המפתח.
    להתראות בשירים ובמסיבות
    גיורא

    • חגית גרוסמן

      גיורא רציתי לכתוב פוסט נוסף על כך שבמשך שנה ישבת לצידי בשיעורים של אורי ברנשטיין ולא ידעתי עליך דבר. במשך שנה נצרת את סודך וכאבך ולא אמרת כלום. באופן מוזר זה מעורר בי אליך הערצה.

      • חגית גרוסמן

        אני רוצה לחיות מחוץ למסך. להכניס את המחשב לארון ולומר לו שלום.

      • גיורא פישר

        לחגית
        כיתבי, העיקר שלא תסגרי-:)

        ורגע ברצינות,
        מעבר לכאב הברור על האובדן, יש לשכול גם נזקים משניים:
        אנשים עשויים להתרחק. ההורה השכול מייצג את הפחד הכי גדול שיש להורים. להסתכל על ההורה השכול זה לדמיין "איך זה" וגם אנשים הכי רציונליים הופכים למאמינים באמונות תפלות.
        מכיון שאני אוהב אנשים ,לא רציתי להוסיף את הנזק הזה. ולכן, איפה שלא צריך אני לא מזכיר את העניין.

        כתבתי כבר כמה פעמים שרציתי לבדוק כיצד השירים שלי "עומדים" בלי שמטעינים אותם בידע מוקדם ,או עושים לי הנחות כ"אב שכול".
        בדרך דומה נהגתי גם כאן, בבננות. רק לאחר שנה יצאתי "ארון השכול". רק כשהרגשתי שיש הערכה לכתיבה שלי "בלי הנחות", רק אז נחשפתי.

        כמו שכתבתי, אנחנו עוד נפגש בשירים ובשמחות, ואם את רוצה להראות לילדה פרות ,כבשים ותרנגולות
        אתם מוזמנים בשמחה (וכך גם האחרים הקוראים את דברי)

        שלך
        גיורא

      • גיורא פישר

        לחגית
        כיתבי, העיקר שלא תסגרי-:)

        ורגע ברצינות,
        מעבר לכאב הברור על האובדן, יש לשכול גם נזקים משניים:
        אנשים עשויים להתרחק. ההורה השכול מייצג את הפחד הכי גדול שיש להורים. להסתכל על ההורה השכול זה לדמיין "איך זה" וגם אנשים הכי רציונליים הופכים למאמינים באמונות תפלות.
        מכיון שאני אוהב אנשים ,לא רציתי להוסיף את הנזק הזה. ולכן, איפה שלא צריך אני לא מזכיר את העניין.

        כתבתי כבר כמה פעמים שרציתי לבדוק כיצד השירים שלי "עומדים" בלי שמטעינים אותם בידע מוקדם ,או עושים לי הנחות כ"אב שכול".
        בדרך דומה נהגתי גם כאן, בבננות. רק לאחר שנה יצאתי "ארון השכול". רק כשהרגשתי שיש הערכה לכתיבה שלי "בלי הנחות", רק אז נחשפתי.

        כמו שכתבתי, אנחנו עוד נפגש בשירים ובשמחות, ואם את רוצה להראות לילדה פרות ,כבשים ותרנגולות
        אתם מוזמנים בשמחה (וכך גם האחרים הקוראים את דברי)

        שלך
        גיורא

  8. חני ליבנה

    מבינה אותך מאוד, השירים שלך תמיד נוגעים בי, בהצלחה!

  9. מירי פליישר

    חגית יקרה
    אני דוקא רוצה לשקף לך שתגובותייך למגיבים היו נעימות ולא מתנשאות,למרות כל המחמאות ולמרות ההצלחה שלך. אני חושבת שההצלחה שלך מגיעה לך בזכות ומאמינה שאת יודעת שאת רק כלי למנגינת העולם המתנגנת בך ועל כן אינך מתנשאת ומתבלבלת. בהחלט דוגמא חיובית בשבילי.
    מאידך הנפש רגישה וטלטלות האינטנט והרשת לעיתים קרובות מיותרות ומוגזמות. אז אינני מאשימה אותך ומאחלת לך המשך נפלא כראוי לך כמשוררת ואישה-אדם. אתגעגע לשירייך אבל תמיד אפשר לקנות ספר לא? ואשר לתגובותייך . זה באמת יחסר.

  10. יעל ישראל

    אהובה שלי,
    אולי בכל זאת תישארי ורק תסגרי תגובות? מה דעתך? אנחנו רוצים להמשיך לקרוא אותך. יש קוראים רבים שלא מגיבים. זה נורא חבל.

    והשיר יפה מאוד בעיני.

    • פסטיבל סן רמו

      אוי אונה ורנדה
      מציונה דה לאונה
      אוי אונה ורנדה
      מציונה דה פרפרולה

  11. אילן ברקוביץ'

    חגית היקרה,

    אני יכול לכתוב על השיר הזה שעות, ימים, חודשים, שנים, ועדיין זה לא יהיה מספיק.

    מכיוון שאת בוחרת להיענות להצעתה של מליסה ולשתוק מכאן והלאה, אומר רק שהשיר הזה הוא כמו מקום לגור בו. אם בוחרים להזדהות עם מקומן של האם ובתה – המקום עצמו בטוח יותר, מעל הרחובות המוכים, יציב כסלע, בין צמרות העץ. מצד שני – אם עוקבים אחר הנקודה שממנה פרץ השיר ואחר הנקודה עדיה הגיע, אז המקום לגור בו הוא אחר לגמרי: סיר עם מים רותחים, האש המתוקה או עלי השלכת. מקום שעלול להוביל לכליה לכל המנסה לגור בו.

    פיתרון אפשרי למצוקת הדיור: האהבה, שמאפשרת עמידה מול החום הלוהט ומול חלוף הזמן וקמילת הצומח בטבע.

    או במילים אחרות: זה שיר בטמפרטורה גבוהה, כמיטב שיריך, שרק מי שמוכן לצאת למסע הגדול של האמנות הטוטאלית יכול להיות בתוכו ולהכיל אותו.

    תודה גדולה לך על כל דבר שפרסמת כאן ושהייתה לי הזכות לקוראו.

    אילן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחגית גרוסמן