אוקיינוס הקברניט
לאחר כל המאבקים
לאחר כל המאבקים על חדר משלי, מחשב, שולחן, כיסא, מכונת כתיבה. אני מוצאת עצמי בפינת המרפסת על כיסא עץ מתקפל. מעלי השמים מחווירים מול אורו הירוק של מגדל דיסקונט. אני כותבת על שולחן קטן וירוק שמצאתי ברחוב. שמידותיו נבנו לילד בכיתה א'. ומדף קטן לספרים יש לו, מוכן כלשון חרוצה מתוך פה נדהם. טיפות מים זעירות נושרות מן הגג. אני יושבת בפינת מרפסת הפונה לרחוב דומם. כל דוכני התבלינים סגורים ואפשר לדמיין צחוק ילדים מהבהב מרחוק. אין לי דבר בעולם הזה מלבד אהבה לילדה בת שנה וחצי אשר נמה בחדרה ולאיש הישן בחדר השני.
הרי זה ארמון. ועוד מעט אבוא אל יהונתן, אשכב על המיטה ואצפה את גופי באהבתו. בינתיים השד גונב אותי בלילה. דורש את שנתי ומשכנע שאכתוב בזמן שמיטת יהונתן קרה. אני במרפסת, אחוזת שד חרוץ ופיקח, דופקת על מכונת הכתיבה ומרעידה את הרחוב.
פעם רציתי להיות דבר שהוא כבשונו של עולם, המתחייב בנפשו לסטות מן התלם. לפתל את המותניים ולסובב סביב צווארי גלגל בוער. לבטל כל סייג. להתחמם כנגד אורו הכחול של הבוקר ולהתכונן להיכנס לטרקלין. כעת אלך אל יהונתן ואסגור את הדלת. הלילה לבן והילדה ישנה. אנו מדברים על שירה ובחוץ יורד גשם. אני נושמת את האור הבוקע ממילותיו. בלילה כזה אנחנו קרעים קרעים של גן עדן, בתוך גרביים ישנים אנחנו נתפרים נתפרים.
נורא יפה ! שבת טובה לכולכם 🙂
חגית יקרה
גם כשאת מקישה בקצה הציפורן על מכונת הכתיבה שלך יוצאת שירה. ואני מאושרת לקרוא שחייך חיים טובים. את נפלאה המשיכי כך.
פה למעלה זו אני.
מירי את נהדרת תודה רבה ורפואה שלמה.
נפלא!!!
לרוב איני מתפעל מהפרוזה שלך, אבל הפעם יצאה לך ממש petit poeme en prose, יפה מאוד
גרשון אתה חייב לאהוב את הפרוזה שלי. יום אחד אולי אצליח להוציא את העוקץ שלך. נראה לי שאני בדרך הנכונה וכמעט הצלחתי. אני מקווה שאתה מרגיש טוב.
חדלי כבר לבקש אהבה מהציבור!
גרשון הוא לא ציבור הוא אחי האבוד
זה ככ מרגש ומקסים!
סשה אהובתי את חלק מהנשמה שלי. אני מתגעגעת.
מדהים ביופיו
חגית,
נפלא,אפשר לשמוע את נקישות מכונת הכתיבה,לראות את הרחוב ,המרפסת שאת מתארת.
ואת אהובייך.
שני המשפטים האחרונים מאוד מרגשים ומיוחדים בעיניי.
מיכל תודה רבה על המילים וההקשבה.
צלול ויפה ומרגש מאוד.