נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעוריי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב.
ספריי:
2007 - תשעה שירים לשמואל, הוצאת פלונית
2010 - לויתני האפר, הוצאת קשב לשירה
התשובה היא: האם לכל המשתתפים האחרים משלמים? כלומר, לעובדי הבמה, למפיקים, למארגנים. האם מישהו אחר מקבל משכורת והמשורר לא? אני שוקלת לאמץ את הגישה של אבידן. כנראה שאין דרך אחרת. קדימה,משוררי כל העולם התאגדו.
אכן בעיה, שהפתרון היחיד שלה הוא, על פי הבנתי, בתקציבים ממשלתיים.
הרי כדי לשלם למשורר אם על פרסום או על השתתפות בערב שירה, צריך שיהיה מאיפה לשלם, ואם הפרסום ו/או האירוע הספרותי לא מניב שום רווח, ויתר על כן כרוך בהוצאות כאלה ואחרות, ממילא ברור שאין מה וממה לשלם.
המצב בעבר היה שונה לטובה לגבי פרסום שירים בעיתונים ובכתבי עת, כנראה התקציבים היו יותר גדולים. מאזניים למשל תמיד היה משלם (ככל הידוע לי היום אפילו על כתיבת ביקורת הם לא משלמים).
לגבי השתתפות בערבי שירה גם בעבר לא שילמו למשוררים, חוץ מפסטיבל מטולה, על פי מה שידוע לי מניסיון אישי.
אני זוכרת שגם בעבר כתבת על זה, ניכר שהנושא מטריד אותך, ובעולם אידיאלי זה בהחלט היה צריך להיות שונה…
הארלן אליסון
סופר מד"ב מתוחכם ומקורי
יש לו סיפור קצר שעוסק בסופר אוונגרד מתוסכל ולמה שגורם התסכול של החיים בשוליים…נדמה לי שבאסופה שלו "לראות" שיצאה אי שם בשנות השמונים.
אז איך עושים כסף משירה ?
הארלאן אליסון הענק. כמה טוב לראות אותו כאן. בימים אלה אני משלים מסה השוואתית עליו ועל ש"י עגנון. הוא כמובן צודק מאוד בדבריו, אבל אי אפשר להתעלם ממי שאומר אותם. זה האיש שכתב את "ציפור המוות" את "חזור בך ליצן אמר איש התקתוקים" ואת "יש לי פה ואני לא יכול לצעוק" – כמה מסיפורי הפנטזיה הגדולים בכל הזמנים.
חגית,
מבחינה ערכית, את צודקת: אדם ראוי לתגמול על הקניין הרוחני שלו ועל עבודתו. לא יכול להיות שבערב שירה כולם מקבלים שכר – הנגנים, התאורה וההגברה, הבעלים של המקום וכן הלאה -כשבמקביל המשוררים לא מקבלים אפילו לא את החזרי הנסיעות שלהם.
אבל הבעיה היא שרוב אירועי השירה הם חינמיים, והציבור לא רגיל לשלם על שירה (מזכיר קצת את בעית ההורדות מהרשת של מוזיקה ושאר תוכנות).
כתוצאה מכך, פשוט אין תקציב אפילו מאיפה לשלם. למרות ש'חינוך מחדש' הוא מושג פאשיסטי, זה פחות או יותר מה שצריך להתרחש: הציבור צריך להתרגל לשלם עבור שירה (כמו-גם עבור מוזיקה שהוא מוריד מהרשת, וכן הלאה). כשיהיה מאיפה לשלם לנו, נראה גם שכר בעמלנו.
צ'יקי – לטיפולך?
שלום חגית
מי ישלם?
אני לא שואל בהתרסה אלא בצער.
בשנתיים האחרונות התחלתי להתעניין ולבקר באירועים ספרותיים- חברתיים כמו השקות של ספרי שירה או ערבי קריאה. נדהמתי לגלות שמספר הנוכחים הוא לרוב קטן ממספר התלמידים בכתה לא צפופה. גם אז, מרבית הנוכחים הם המשוררים המשתתפים באותו ערב.
אז מי ישלם?
להתראות במהרה
גיורא
אוקיינוס הקברניט
אומרים שדוד אבידן היה שואל 'כמה אתם משלמים' כשהיה מוזמן לקרוא משיריו. ואם לא שילמו לא הלך.
צריך לחולל שינוי! זה כאב של כל המשוררים (כמעט).
התשובה היא: האם לכל המשתתפים האחרים משלמים? כלומר, לעובדי הבמה, למפיקים, למארגנים. האם מישהו אחר מקבל משכורת והמשורר לא? אני שוקלת לאמץ את הגישה של אבידן. כנראה שאין דרך אחרת. קדימה,משוררי כל העולם התאגדו.
אכן בעיה, שהפתרון היחיד שלה הוא, על פי הבנתי, בתקציבים ממשלתיים.
הרי כדי לשלם למשורר אם על פרסום או על השתתפות בערב שירה, צריך שיהיה מאיפה לשלם, ואם הפרסום ו/או האירוע הספרותי לא מניב שום רווח, ויתר על כן כרוך בהוצאות כאלה ואחרות, ממילא ברור שאין מה וממה לשלם.
המצב בעבר היה שונה לטובה לגבי פרסום שירים בעיתונים ובכתבי עת, כנראה התקציבים היו יותר גדולים. מאזניים למשל תמיד היה משלם (ככל הידוע לי היום אפילו על כתיבת ביקורת הם לא משלמים).
לגבי השתתפות בערבי שירה גם בעבר לא שילמו למשוררים, חוץ מפסטיבל מטולה, על פי מה שידוע לי מניסיון אישי.
אני זוכרת שגם בעבר כתבת על זה, ניכר שהנושא מטריד אותך, ובעולם אידיאלי זה בהחלט היה צריך להיות שונה…
http://www.notes.co.il/roy/63005.asp
מעניין לעניין באותו עניין
צ'יקי, שיחה סוריאליסטית מאוד.
קשה לי למצוא בה אחיזה במציאות.
צ'יקי אתה יותר קשוח ממה שחושבים. גישה כלבבי. פאק זם. רוצים הכל חינם וכאילו עושים טובה.
הנה נושא למאבק של גרילה תרבות.
הארלן אליסון
סופר מד"ב מתוחכם ומקורי
יש לו סיפור קצר שעוסק בסופר אוונגרד מתוסכל ולמה שגורם התסכול של החיים בשוליים…נדמה לי שבאסופה שלו "לראות" שיצאה אי שם בשנות השמונים.
אז איך עושים כסף משירה ?
הארלאן אליסון הענק. כמה טוב לראות אותו כאן. בימים אלה אני משלים מסה השוואתית עליו ועל ש"י עגנון. הוא כמובן צודק מאוד בדבריו, אבל אי אפשר להתעלם ממי שאומר אותם. זה האיש שכתב את "ציפור המוות" את "חזור בך ליצן אמר איש התקתוקים" ואת "יש לי פה ואני לא יכול לצעוק" – כמה מסיפורי הפנטזיה הגדולים בכל הזמנים.
והוא צועק וזועק וזועם, ובצדק. רני.
חגית,
מבחינה ערכית, את צודקת: אדם ראוי לתגמול על הקניין הרוחני שלו ועל עבודתו. לא יכול להיות שבערב שירה כולם מקבלים שכר – הנגנים, התאורה וההגברה, הבעלים של המקום וכן הלאה -כשבמקביל המשוררים לא מקבלים אפילו לא את החזרי הנסיעות שלהם.
אבל הבעיה היא שרוב אירועי השירה הם חינמיים, והציבור לא רגיל לשלם על שירה (מזכיר קצת את בעית ההורדות מהרשת של מוזיקה ושאר תוכנות).
כתוצאה מכך, פשוט אין תקציב אפילו מאיפה לשלם. למרות ש'חינוך מחדש' הוא מושג פאשיסטי, זה פחות או יותר מה שצריך להתרחש: הציבור צריך להתרגל לשלם עבור שירה (כמו-גם עבור מוזיקה שהוא מוריד מהרשת, וכן הלאה). כשיהיה מאיפה לשלם לנו, נראה גם שכר בעמלנו.
צ'יקי – לטיפולך?
שלום חגית
מי ישלם?
אני לא שואל בהתרסה אלא בצער.
בשנתיים האחרונות התחלתי להתעניין ולבקר באירועים ספרותיים- חברתיים כמו השקות של ספרי שירה או ערבי קריאה. נדהמתי לגלות שמספר הנוכחים הוא לרוב קטן ממספר התלמידים בכתה לא צפופה. גם אז, מרבית הנוכחים הם המשוררים המשתתפים באותו ערב.
אז מי ישלם?
להתראות במהרה
גיורא