אוקיינוס הקברניט
רחל חלפי, מכשפות
לספר מצורף דיסק בקריאתה של חנה מרון
הוצאת קשב לשירה
ישראל,2009, תשס"ט
על 'מכשפות' מאת המשוררת רחל חלפי/ חגית גרוסמן
בפעם הראשונה ששמעתי את שירי 'מכשפות' זה היה בבית ביאליק, בערב לכבוד מאה ועשרים כותרים להוצאת קשב לשירה. ישבתי בשורה השנייה על אחד הכיסאות השחורים וחיכיתי שיקראו לי לבמה לקרוא משיריי. לפניי קראה השחקנית המופלאה חנה מרון, שבקולה קיים טעם זיכרון מתוק. מרון קראה בלהט שניצת והצית את הקהל, שיודע לשוחח עמו ומכיר היטב את צחוקו. להט של שחקנית ותיקה שכולם אוהבים אשר בקולה מקופל טעם ילדות. היא קראה את שירי המכשפות וגם אני צחקתי. כי הזכירה לי את חוש ההומור האדיר שיודע לצחוק על עצמו בכושר אומנותי נשגב. לא רציתי שהיא תפסיק. שיר אחר שיר היה טוב מן השיר הקודם. מכשפות לבשו ופשטו צורה, פרצו ועלו לאוויר וריחפו על מטאטאים שקופים במרומי האולם. המכשפות הן דרמטיות מאוד ורציניות אך לעתים תש כוחן והן מתפנקות בקרבה אל ההומור העצמי, לבקש נחמה.
ראשית הספר היא בנפילה אל קרקעית הסוד אשר המשוררת מחפשת בנפש המכשפה:
"הים קורא לה
בור כורה לה לבוא ולִפֹּל
סדק בקיר נפער ואומר לה
אבן מגיפה רגלה ומפתה את הגוף כולו
לטאה ממצמצת שפה אדומה מתוך חומה
לוע הר געש מעביר לשון רכה על שפתיו
בואי בואי לִפֹּל
פנימה." (כישוף, עמוד 9 ).
הנפילה היא תהליך ירידה אל משמעות חייה ומהותה של המכשפה, אל ה"בתוכו", שיש לקרוא בהברה מלעלית:
"בתוכו
בתוך התוהו היורד בצוחה
נאחזת בבדל צפורן קשה
בתוכו בתוכו בתוכו
נאחזת במלוא עוצמת הגוף שלי
הגוף הבוער שלי בהילה כתומה בוער שלי…" (מכשפה נופלת, עמוד 10).
השירים בנויים בשורות קצרות הממחישות את הנפילה המכוונת אל הריפוי וההבנה העמוקה שבקרקעית נפשה הסבוכה, אל מצולות הכאב:
"לסתום אותו כמה שיותר
פצע של מישהו
פצע של חיה
אדם יקום…" (מכשפה שמוכרחה לרפא, עמוד 11).
הנפילה היא חפירה ארכיאולוגית אל הצופן הפנימי ולכך נדרש גילוף המילים:
"שכבה אחר שכבה
צוללות אל עמקי ההיסטוריה של
גופה מנסה לפענח את הצופן
הגנטי שלה.". (מכשפה מוטנטית, עמוד 15).
הנפילה היא כריית מחצבים נפשיים, היסטוריים, שכרוכים בזיכרון ונושאים את עולם המכשפה. בצופן הגנטי שניתן לפצח בזכות הכתיבה, טמונים כל הסודות הנדרשים כדי לחיות. חלפי יורדת לקרקעית החוכמה. אל הידיעה שמעבר לידיעה. אל המטאפיסיקה והאלכימיה הפנימיות, הבשריות, הנפשיות. להוציא מתוך ההריסות ניחוח נשימה וזאת על ידי שבירה של השפה, להשיב למילים את כוח הנביטה ואת חריצת הלשון הילדותית לעולם:
"לנדנד את המלים בשיר ערש טוב. " (מכשפה מנסה לברוח מן השפה, עמוד 17).
כתשובה הפוכה וחדשה למעוף המכשפה תהליך הנפילה מתרחש לאורך כל הספר:
"פעם ראיתי רגע נופל
אל תהומות
ממרומי קפיצה נועזת
הראש למטה
צולל כצוללי הסלעים
המתנפצים אל האבן והים." (מכשפה נסדקת, עמוד 27)
בלב מסע הנפילה, בכדי להוציא מתוכה את העוקץ המכאיב, מגיעה המכשפה אל ההומור העצמי:
"אז ההיא העתיקה מספרה הסודי של זאתי
את מרקחת עשבי הנפילה והתפילה
ובעיקר התעופה." (מכשפה גנובה, עמוד 28).
כך מגלה הקורא שלנפילה קיימת מרקחת מיוחדת המסוגלת להפיל גם אחרים:
"כשגבר שוכב אתי
אלוהים שוכב אתי.
אותי אהוב שלי יודע עד אובדן עצמו לדעת
בעומק נפילה סופית
אני לו
מערבולת שאינה עוצרת
אדוות אדוות ביקום
אני אזרה צמרמורות ביבשות העתיקות
אני אסמר בתענוג את פלומת הים הרכה
אני אשריץ לטאות מרוב אהבה." (נאום מכשפה שהרתה לשטן, עמוד 31).
ייצוגי הגוף של המכשפה הם חולניים: צרעת, קשיון רגליים, לב שבור, השמנה. חייה נמצאים בסכנת שריפה על המוקד ולאחר מותה בהעלאתה למעמד של קדושה. אך בעזרת חוש ההומור הנפלא, בעיקר בשירי רכילות על מכשפות (אשר מומלץ לקרוא בליווי רעש מנועי אופנועים ) מצליחה המשוררת לנפץ את תדמיתה המקובלת ומגלה את קולה ואישיותה שמאחורי המסכות והשמועות:
"באמת נשבר לי מזה.
מי יכול לטוס כל הזמן?
מי צריך את הגלימה הזאת?
מי צריך את ההילה הזאת?" (מכשפה רוצה לפרוש, עמוד 40). )
לשירים נימה אישית מאוד שמצליחה לפורר את דמותה הכוחנית של המכשפה אשר מתנפצת על סלעי עולם הבוקר, העולם הפרוזאי:
"הגלימה נקרעת ברוחות וצריך לתפור כל יום.
הרגלים חולות קשיון
מטאטא הקסם מנקה כל היום
טנופת. ובלילה צריך לכבס אותו
ולתלות ליבוש." (מכשפה למעשה, עמוד 19).
היא שייכת לעולם הקסם, השירה והלילה אך לעת יום מטאטא הקסם נאלץ גם לנקות. עולם הכישוף מתנפץ על קירות העולם החומרי, המציאותי. מלאכות היומיום מדכאות אותה. כמו שכתבה יעל רנן בפתח דבר בספרה של וירג'יניה וולף 'חדר משלך' (הוצאת ידיעות אחרונות, עמוד 10), שהיה עליה להרוג את מלאך הבית כדי שתוכל לכתוב. היה עליה ממש להלחם על חייה כסופרת ולחנוק את מלאך הבית, התופרת, המנקה, אשר רגליה נסדקות ממאמץ.
"ו- כן, אני עצמי מחוררת למדי.
ויש לי גם רבמטיזם." (שם)
הספר עצמו הוא מעשה כישוף אשר שיאו לדעתי בשיר 'בלוז למכשפה שמנה'. יצירת מופת מאז'ורית בעלת רוחב נשימה אשר נהניתי מאוד לקרוא בקול סוער ורם, גם באוזני נהג המונית שהסיע אותי לערב ההשקה של 'מכשפות' בבית ביאליק. למרות שזהו שיר בלוז, מצאתי בו אף קצב רוקנרולי חזק לכן יש לקראו בקול רם ופרוע:
"מתנשקת עם שוקולדה
מתיכה אל תוכי בעיסה מתוקה
פרדוקסים חדים קצוות כואבים
חובשת במשחה מנחמת משמינה
מגירה אל תוכי אכילה ואכילה
חמה מרפדת מזמינה
כמו כף יד חמה
של אמא
אכילה ואכילה מגנה
מפני עולם כחוש רע
עושה שאהיה מכשפה בועֵרה
בתוך מוקד פושר בטוח
בערה אטית מגרה
אכילה עושה שלא אהיה יפה
עוטפת מגנה מונחה על הבטן
שמיכה חמה על ילדה קטנה קרה
ילדה קטנה מתנשקת עם שוקולדה
שוקקה שוקקה
נקבה עתיקה
כותשת שואבה
פה שואב כנקבה
בולעת מטמינה
מגנה ומגוננה
שאהיה מכוערה מוגנה מאהבה
תופחת בשיטה
שאוכל לספוג את הבעיטה
שלא אהיה מספיק טובה
למיטה
שמה עלי יד גדולה מנחמת
שמיכה סמיכה מיוחמת
בתוך השליה להיבלע בתוך
אמא שלי בתוך
עצמי
להיות ההיריון של עצמי
לבלוע אותי." (עמוד 48)
'מכשפות' הוא ספר בשל ומרהיב ביופיו. נדירים ספרי השירה שסדר השירים בהם מצליח להציג מהלך כה מובנה, מעמיק וסבוך, שקל ומהנה לקרוא בו אך קשה למצותו, לכן ניתן לקרוא בשירי המכשפות שוב ושוב כאילו נקראו בפעם הראשונה.