אלמה

  אלמה אוהבת דם. היא תמיד מקלפת אותו פצע עד העצם. נוזל ממנו ארגמן מתוק. היא גורפת אותו באצבע  וטועמת. "אלמה, תני לי גם לטעום" אני לוחשת אליה בלילה מן המיטה הסמוכה. "גם אני רוצה", אני מנדנדת לה. היא פוקחת עיניים שמאירות אליי בחושך הקר, נענית לי ופוערת פצע רק בשבילי. גורפת ארגמן חם ומניחה על לשוני. באותו רגע הארגמן נוזל לי לגרון ולבטן ואני הופכת לאלמה ועוד מעט אירדם ואחלום את כל החלומות שלה. שיערי מתארך לתלתלים שחורים ועיניי גדולות שרואות הכול, כי אני גבוהה, וככל שאני גדלה אני מרגישה שאני אוהבת אותה. כמו שהיא מכופפת את ידי מעל לראש עד שהעצם שלי כמעט נסדקת. אני מכפכפת את לחייה. שולחת יד ארוכה מאחורי גבה ומעיפה לה סטירות קלות על הלחי. אני מגיעה רק עד לכתף שלה והיא מחבקת אותי כמו אימא. מניחה זרוע סביב ראשי ומקרבת אותי מתחת לבית השחי שלה. ככה אנחנו הולכות ברחוב בכל מוצאי שבת. הליכה איטית וארוכה. אבל כשאני מושיטה יד ומחבקת את מותניה היא מרחיקה אותי ממנה בדחיפה החלטית. אבל אני אף פעם לא מותרת על ההליכה הזאת לצידה במוצאי שבת לאורך השדרה. קצה ראשי מגיע עד כתפה ושערה ארוך מדגדג בלחיי. יד ארוכה מסתבכת בידי, מתעקלת ומאיימת להכאיב לי עד דמעות. אבל פתאום מוותרת. כל הדרך אני מבטיחה לעצמי שלא אתן שיגזרו לי שוב את השיער. לא משנה כמה כינים ימצאו בו. בפעם הבאה אברח מהחדר של האחות ואתחבא בין השיחים עד הלילה. עד שיתארך שערי. הרחוב ריק לגמרי. כל החנויות סגורות. אף אחד לא מחכה לנו. אנחנו הולכות. אני נתונה בידה. שולחת יד אל מותניה בחיבוק זהיר ומחושב נשענת עליה מעט. מחכה להדיפה ההחלטית, לסימון הגבולות על גופהּ. ברמזור האדום היא שוב מקרבת אותי אליה. ככה היא שומרת עליי ואני רוצה שאנשים יסתכלו עלינו, עכשיו, ככה, שהעולם ייעצר ויעמוד וכולם יראו שהנערה היפה והגבוהה הזאת היא אמא שלי ואני שלה. אבל הזמן לא עוצר והרמזור מתחלף. אנו חוצות את מעבר החצייה וברגע שהסנדל שלי נוגע במדרכה, החיבוק שלה ניתק ממני. היא מרחיקה אותי ממנה ואני מתקרבת ומשלבת את כף ידי בידה. אנחנו צועדות. היד שלי מזיעה בתוך ידה. אני גוררת רגליים והחצאית האדומה שלה מתבדרת ברוח פתאומית של אמצע אוגוסט ומרפרפת על רגליי. ריח השמפו שלה מפרק אותי לחתיכות קטנות, עד שאני מתפוגגת והופכת לבלון קטן הנישא באוויר והיד שלה חוט ארוך שמחזיק בבלון. מרשה לי לעוף גבוה גבוה מעל המדרכה.