אוקיינוס הקברניט
"הגיל הלירי בעיני, זה זמן רב, הוא גיל הנעורים, דהיינו הגיל שבו היחיד המרוכז כמעט באורח בלעדי בעצמו, אינו מסוגל לראות, להבין, לשפוט בדעה צלולה את העולם סביבו. אם נצא מן ההנחה הזאת כי אז המעבר מחוסר הבגרות אל הבגרות הוא ההתעלות מעל הגישה הלירית.
אם אני מדמיין את לידתו של מחבר הרומנים בצורת סיפור מופת, בצורת "מיתוס", כי אז הלידה הזאת נראית בעיני כמו מהפך, כמו סיפור של המרת דת; שאול הופך להיות פאולוס; מחבר הרומנים נולד על חורבות עולמו הלירי." (מילן קונדרה, המסך, עמוד 88)
"לרומן יש קשר ייחודי עם ה"אני" של הסופר (כדי שיוכל לשמוע את הקול החשאי, הבלתי נשמע כמעט, של "נשמת הדברים" חייב הסופר, בניגוד למשורר ולמלחין, לדעת להשתיק את זעקותיה של נשמתו שלו עצמו) יש לו משך יצירה המיוחד רק לו (כתיבת רומן ממלאת תקופה שלמה בחייו של הסופר, שבסיומה של העבודה הוא אדם שונה ממה שהיה בראשיתה) הוא נפתח אל העולם מעבר ללשונו הלאומית." (שם, עמוד 63)
מאוד מעניין, חגית, ההבדל בין המשורר לסופר כפי שמילן קונדרה רואה אותו.
מעורר מחשבה.
אני קצת חולקת על דבריו, לדוגמא, האם לא יכול להכתב רומאן לירי?
לפי קונדרה, וכאן הוא מתכתב עם הגדרת הרומן של באחטין, לא. הרומן הוא פוליפוני, רב קולי. כדי לכתוב רומן על המחבר להשתיק את עצמו, כדי להפוך לתיבת תהודה לקולות רבים; הליריות מתאימה יותר לשירה, או למוזיקה, בה משמיע המחבר את קול נפשו שלו, הצלול והחף מהשפעת הקולות שסביבו.
על כן, במובן מה, הרומן מבטא בגרות מסויימת ביחס לשירה (ליריות), שהוא מכיר ביחסיות שבקיום, ובשוויון הערך שבין בעלי הקולות: בני אדם
מעניין, אני בדיוק מתכנת לכתוב רשימה על הפרסונה הכותבת.
אני הייתי הולכת עוד אחורה ואומרת שהגיל הלירי הוא מהילדות המוקדמת עד אבדן התמיומות. אמן חייש לשמר את התום והילדותיות וכך את הליריות שבו.
לא עם כל הדברים בפסקה השניה הסכמתי.אמן חיב לדעת להקשיב לקול החשאי אך לא חייב להשתיק אותו, ולא מסכימה להפרדה בין האמנויות השונות. מה גם שהיום הגבולות מטושטשים.אבל כן עם האמריה שאחרי כל יצירה, יש שינוי.
מחשבות מעניינות ומפרות.
There is a beautiful, lyric novel by Ann Michaels, called Fugitive Pieces. She is also a recognized poet
I dont know if it was translated into Hebrew, but it was made into a movie in 2007, I believe. The Hebrew title of the film was
רסיסים