אוקיינוס הקברניט
ועליכם לדעת שהכתיבה אינה תרופה לעצבות. אדם אינו יכול לשגות באשליה שהמקצוע שלו ילטף אותו ויעניק לו נחמה. בימי חיי עברו עלי אין סוף ימי ראשון קודרים וגלמודים שבהם רציתי מאוד לכתוב משהו כדי לשכך את הבדידות ואת השעמום, קיוויתי שהמילים והמשפטים ירגיעו אותי וינחמו אותי. אבל לא הצלחתי לכתוב אפילו שורה אחת. המקצוע שלי תמיד הפנה לי עורף ברגעים האלה, לא רצה להיענות לי. כי מקצוע הכתיבה אינו משמש לעולם נחמה או בידור. אין הוא מארח לחברה. המקצוע הזה הוא אדון המסוגל להצליף בנו עד זוב דם, אדון שצועק ומטיל עונשים. עלינו לבלוע רוק ודמעות ולחשוק שיניים ולנגב את הדם הניגר מפצעינו כדי לשרתו. לשרתו בשעה שהוא תובע זאת. ואז הוא עוזר לנו לעמוד על רגלינו, לעמוד על קרקע יציבה, עוזר לנו לגבור על השיגעון ועל הטירוף, על הייאוש ועל הקדחת. אבל הוא רוצה להיות השליט ומסרב להיענות לנו כאשר אנו זקוקים לו.
נטליה גינזבורג מתוך הספר: קשה לאדם לדבר על עצמו.
לגמרי!!!! אין שום נחמה בכתיבה ספרותית. זה לצלוח מדבר ארבעים שנה. כפוי טובה לגמרי. וכאבי בטן זה עושה לי.זה ממש כאב, פיזי ונפשי.
לעומת זאת, רשימות ומאמרים וביקורות דווקא כיף לכתוב. לפחות אצלי.
למה יש לך ביקורת על הציטוט שלה? הוא מאוד מאוד נכון בעיני.אשמח לשמוע את דעתך.
וכן, גם אני אוהבת אותה, למרות שאת אלזה מורנטה אפילו יותר.
יעל, אני מבינה שאת מתכוונת בעיקר לכתיבת פרוזה, רומאן או סיפור, שהיא מורטת עצבים עד שניתן לראות את היצירה בשלמותה. אך בעת כתיבת הבלוגים שלך לדוגמא, (אשר אליהם התמכרתי לחלוטין) האם אינך מוצאת בה פורקן? אני בטוחה שלא לכתיבה כזו התכוונה גינזבורג מפני שטרם הכירה את האפשרות הזו. אך נראה שכתיבה זו באה להשלים את חסך הבדידות. וטוב שכך.
אני לא כ"כ מסכים. נכון, הכתיבה היא גם מתח עצום, היא גם תביעה מתמדת, היא גם עול, כורח, כל זה נכון. אבל היא גם נחמה, היא גם תשובה, היא גם מקום נפלא שמרגע שחווים אותו – תמיד רוצים לחזור אליו. הכתיבה לפעמים היא אושר שאין כדוגמתו. בכלל, הכתיבה היא הרבה יותר מחוויה.
אני מסכימה עם חן.
חגית יקרה
הכתיבה בשבילי היא בדידות, קושי, אבל לי היא התרופה. היא נמל הבית, וקורת הגג במיוחד בימים סואנים בתוכי.
יכולה להתחבר למה שאנשים מרגישים גם אם זתא לא החויה שלי. אבל מה שפירסמת דווקא חיזק אצלי את הידיעה העמוקה ביותר ובמיוחד את ההכרה שהכתיבה היא נחמה, וצל למרות התובענות שהיא דורשת. העצבות תמיד קיימת. מי שלא פקיד דואר לחיים האלה, העצבות קיימת בתוכיך ובכל מקום. שבוע טוב חגית
אני מסכים עם כל מילה של נטליה גינצבורג.
כמובן, כל אחד מגיב בעניין זה מתוך נסיונו וחוויותיו.
היא לא טענה שהכתיבה היא חוויה שלילית ורעה,
להפך.
הבעיה היא ש"הכתיבה" לא עומדת לרשותנו מתי שאנחנו חפצים בה וזקוקים לנחמה שהיא מביאה.
הדברים אחרים כשמדובר בכתיבה טרפויטית,
אז זה משהו אחר.
יש המבלבלים בין השניים ואז התוצאה לא עומדת במבחן הספרותי.
גינזבורג יודעת על מה היא כותבת. תודה חגית.
לפעמים מה שנראה כ"התרופה" היא המחלה…שמצליפה עד זוב דם.
כתיבה (או מדיום אחר) היא "תרופה" כשאי אפשר לחיות בלעדיה (בלעדי הכתיבה). אבל היא כמו כמו אקמול או ואליום, או וודקה, זמנית, משככת, נותנת כח להמשיך עוד יום, עוד שבוע. היא זו שמעלה את העצבות למעלה, כמו שמן על מים
התרופה לעצבות אינה כתיבה,כתיבה היא תשובה לכתיבה,והעניין הוא גמר חשבון עם עצמך או עם הסביבה,והעצב הוא התרופה לעצב
מסכימה עם כל מילה, הכתיבה היא אדון רודן, היא הכותבת את עצמה בתנאים הנוחים לה ,לאו דווקא ברגעי משבר, כשאנו זקוקים לנחמה. כשעצובים קשה מאוד לכתוב ,צריך לעבור תהליך של זיכוך הכאב והפרספקטיבה, כדי להגיע לסובלימציה שתתעל את הכתיבה למחוז חפצה. היא היא המסטר האולטימטיבי לא היוצר.
אני חושבת שכמו ביצירה בכלל הכתיבה לא באה לנחם, אלא לדבר את נפשינו. כמו כל אמנות אחרת.
לוסי, יפה אמרת, דיבור הנפש הוא הנחמה.
בעיני תלוי איך באים אליה,
ובכל פעם זה יכול להיות אחרת.
לפעמים הכתיבה (במיוחד ההומוריסטית)
עושה לי ממש טוב, מסירה עצב, משמחת.
בוודאי שכך גם עם כתיבה תרפיוטית.
לגבי כתיבה אמנותית, אני חלוקה.
לדעתי, אם באים לזה מתוך בריחה או רצון להסתתר מעצמנו, מתישהו המציאות תצליף, ולא תתן לנו לברוח לשם, ותעשה לנו כואב ולא מנחם שם.
אם באים לזה לא בציפיות ולא בתקוות, זה לפעמים יכול לנחם.
אפשר להשוות לבכי: יש בכי משחרר שעושה אחר כך נפלא ויש בכי שהוא כמו מים עומדים.
רונית, דברייך מקסימים ומדוייקים.
לשירים/אנה אחמטובה
הובלתם בדרך משובשת,
ככוכב נופל באפלה,
הייתם מרירות ודבר שקר,
אך נחמה – לעולם לא.
היי חגית
אי חושבת שכתיבה יכולה להיות נחמה… בשעות קשות שכתבתי אז היה לזה כח מרפא… רק שאני לא זוכרת שרציתי להתרפא… גם היום כל פעם שאני מאווררת חלק סגור אני מרגישה הקלה… אבל ברור שעוד דקה… תבוא הדקירה באה.
איך שאני מבינה את נטליה -שכתיבה טובה באמת לא קשורה אם טוב או רע… זה סוג של שאיפה… שיוצר אמיתי רודף אותה… מחפשת אותה, מתבונן בה
אוהבת את הקטע שהבאת
להתראות טובה
היי חגית, לא פייר שלא הסברת מה את חושבת על זה.
אני חושבת שכתיבה היא תרופה אמיתית לעצבות. הפתרון היחיד למדוכאים בנוסף לאהבה. אך כמובן שישנם רגעים של כתיבה שלא נותנים מנוח או סיפוק מיידי ואינם מתמסרים בקלות, כמו כל אהוב או מאהב גם הכתיבה היא ישות עצמאית.
היא בעיקר זקוקה לאנרגיה של הכותב ויודעת לסחוט אותה ממנו עד הסוף.