לאה ברץ מרצה לספרות
כילדת מעברה הייתי אמורה לקלוט
את פרסית מילותיה של השכנה
שגם הקללות נשמעו כמילות אהבה,
רכות מסולסלות
נימוחות על הנשמה כמו העוגיות ההונגריות של השכנה
ובמתכון שלימים בקשתי
מצאתי את מה שנרשם בבית אמי הורתי הרחק מעבר לגבול,
ושם בכלל אם דברו
דמתה השפה
למילות השכנה העטופה במטפחת ראש צבעונית
שבמרוקאיות עסיסיות
בקשה להבעיר את בעלה,
שלא חסך חיוך צחור שינים אל ילדה עם תלתלי זהב .
עכשיו
אני מורטת בזיכרוני את פלומת התרנגולת הלבנה והרכה
ובשלט התלוי על מבואת רגשותי כתוב:
"בית עבוט"
אהבתי לאה, והזדהיתי עם הרצון.
בליל שפות ורשמים הופכים לנוף הפנימי של הדוברת בשיר: הפרסית של השכנה והמתכון של ההונגריה והמילים המרוקאיות -הכל חי בעולמה של הדוברת כמו בבית עבוט- היא המשכונאית האוצרת רשמים כזכרונות, בבוא הזמן תשחרר אותם ותיתן להם ביטוי ביצירתה. יפה הרעיון ,לאה .האמן והאדם בכלל כמשכונאים או כאספנים של רשמים זכרונות וניחוחות. נוף הנפש שלו כהשתקפות של מה שצבר.
לאה יקרה, שיר חזק על קילוף עצמי דרך זכרונות משפות שונות שנחרטו בך מילדותך, עד הסוף בו את ממשכנת לצורך אולי איפוס. סיום.