לאה ברץ מרצה לספרות
וְהֵיטַבְתָּ הַסְתֵּר פָּנֶיךָ ,
יָדַעְתָּ
הֵן שֶׁבַע יִפֹּל אָדָם
אַפַּיִם אַרְצָה,
שֶׁבַע יָקוּם
כְּעוֹף הַחוֹל
יְנַעֵר הָאָבָק,
מַיִם רַבִּים
לֹא יִשְׁטְפוּ הַכֱּתַמִּים.
וְהֵיטַבְתָּ הַסְתֵּר פָּנֶיךָ ,
יָדַעְתָּ
הֵן שֶׁבַע יִפֹּל אָדָם
אַפַּיִם אַרְצָה,
שֶׁבַע יָקוּם
כְּעוֹף הַחוֹל
יְנַעֵר הָאָבָק,
מַיִם רַבִּים
לֹא יִשְׁטְפוּ הַכֱּתַמִּים.
שיר יפה מאוד, אנחנו מתחיים מהאפר אך צלקות הכאב לאט לאט מגלידים ולפעמים לא
לפעמים, אוי לתחיה שכזו!
לאה, גם עם הכתמים אנחנו שלמים. גם עם צלקות, כאב, ופחד מוות. לא צריך להשטך. האפר חלק מחיינו.
זו גישה מאד סלחנית…. לא רוצה שבע לפל…. ושבע לקום ועוד לחוש שלימה!
ללאה
אני חושב שהתחושה שלך דומה למה שכתבתי
ב"אמרות חכמה"
את השורה הראשונה מבין שלוש השורות החותמות המנוקדות (אצלי) כל אחד ימלא לפי "הנפילה שלו"
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11004&blogID=236
כנראה במרחק של זמן אולי מגייסים כוחות…. אבל כשאתה בתוך הנפילה ומישיר מבט אל זה שמסתיר פניו, בא רק לצרוח!!!!!
מכירה את סיפור חייך… ואת שיריך הנוגעים
שלמה היא בגלל שהיא שבורה מאד.
מוכתמת
שיר התרסה כואב וצודק
תודה מירי, נכתב בדם לבי!
מחאה עצובה ומעציבה