לאה ברץ מרצה לספרות
שִׁפְעַת תַלְתַּלֶּיךָ,
וְעֵינֵיךָ הַבֹּרְקוֹת
הֵד
לָמָּה שֶׁאֲנִי עוֹד מְנַסֶּה לְהַצִּיל
מֵהַמַּרְאָה הַהוֹלֵךְ וְדוֹהֶה
שֶׁנִּגְדָּע בְּאַחַת
אֵי שָּׂם מֵעַל אֲדָמָה תּוֹבְעָנִית.
בְּדַל קוֹלְךָ עוֹד מַכֶּה בְּעָרְפִּי,
וְהַצְּלִיל מִתְנַגֵּן מִתֵּבַת תְּהוּדָה שֶׁל לִבִּי הַמְדַמֵּם.
הַזְּמַן בּוֹגֵד בְּזִכָּרוֹן.
הד הולך ודוהה
הזמן בוגד בזכרון
שיר חזק לאה (מעורר שאלה שאיני מעיזה לשאול)
אבל הזמן הוא תעתוע
הוא הכלי שעוזר לנו להגדיר את עצמנו, את קיומנו, את מותנו (או מות יקירנו).
הזמן הזה גם הוא יסתיים
ואז יהיה אפשר להבין שבגידה היא רק מילה
ואם זו רק מילה , האם בכך יש נחמה?
כמובן שלא
אין נחמה באופן בו אנחנו חווים את המציאות הזו
היי לאה
הזמן כאילו בוגד בלב יש מקום…
זה חוזר בשניה
טוב שהזמן בוגד
להתראות טובה
האם בכך הוא פותח מקום לאפשרויות חדשות?
תודה ולהתראות
לאה, האם יורשה לי להציע להשמיט שתי מילים ולהדק בכך את השיר ?
בהחלט אהוד, אתה רשאי….
ואני רשאית לבחון את האפשרות המועלית
הזמן אכן בוגד זכרון, היטב תארת את המראה ההולך ודוהה