מחווה למואיז בן הרוש
הָעַרְבִית הַשּׁוֹצֶפֶת רוֹעֶמֶת שֶׁל מואיז בן הרוש מְסַלְסֶלֶת גַּם בְּעִבְרִית
חוֹרֶה עֵט רוֹעֵם
חוֹרֶה עַל חרוז חָבוּט דּוֹבֵר יידישית
אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת?
סָבְתָא שֶׁלִּי לֹא נולדה בקזבלנקה גַּם לֹא ברבאט.
אַתָּה תָּר בקזבלנקה אוֹ אוּלַי בראבט
מְהַלֵּךְ שָׁם בְּתוֹךְ סִמְטָה צִבְעוֹנִית שֶׁל רֵיחוֹת וּצְלִילִים
צְלִיל קוֹלְךָ מְלַהֵג בְּאֹפֶן טִבְעִי
אֲמִירוֹת עַל מַהוּת הַחַיִּים
קוֹנֶה בְּדִינַר מָה שֶׁאֲנִי מְשַׁלֶּמֶת עֲשָׂרָה
וְחָשׁ שֶׁלְּךָ זֶהוּת בְּרוּרָה.
אֲבָל אֲנִי מַרְחִיקָה עַד קזבלנקה אוֹ רבאט
לְסַמָּן וְי עַל מַסְלוּל טִיּוּל שֶׁל חַיֵּי
לְהָבִין שֶׁהָעִבְרִית הָרָזָה שֶׁלִּי
לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל לַחֲווֹת אֶת מְתִיקוּת חֲוָיוֹת יַלְדּוּתָהּ
כִּי מִבְּחִנַתִי סָבְתָא שֶׁלִּי כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא נוֹלְדָה
בִּשְׁבִילִי
סָבְתָא שֶׁלִּי שֶׁדִּבְּרָה פּוֹלָנִית יידישסטית אוֹ אוּלַי מגורמנת
וְהָיְתָה צְרִיכָה לְעַצֵּב אֶת זְהוּתִי
מֵתָה אֵי שָּׂם
בְּמָקוֹם
נוֹרָא.
שיר חזק לאה, מובל לסוף הנורא כמו דרך לקיצה הבלתי נמנע.
את משה מואיז והקזבלנקיאות מעוררת הקנאה שלו אני מכירה מלפני 25 שנה, אז היינו משוררים בירושליים את ניצני חיינו הספרותיים (או לא)
דורות של אמהות מתות המעצבות חיי ילדה מתבגרת לאשה- זה נושא מרתק למרות הכאב העז שגלום בו.
פעם הרטינה הבלתי פוסקת שלו על האפליה בישראל מאד קוממה אותי, היום אני מבינה שלו לפחות יש במה להיאחז ולי אין!
יש לך לאה, כאן הבמה הקטנה צנועה שלך, ולא לא ואקום אלא נוכחות יפה ומרגשת
איריס התגובות שלך מאלפות, מה אני בלעדיך?
היטב ביטאת את ה"קנאה" באלו שזהותם ברורה והועברה בירושה בגוף במבטא באכל בריח ולא רק בתמונה מצהיבה או אפילו זה לא
אכן אין לי תמונה! ולו אחת לרפואה.
אמירה חזקה.
אני לא יודע מה בדיוק לעשות עם כל המחוות האלה, זה כבר מתחיל להפוך לתופעה, כי כמעט תמיד הן על איזשהו דמיון של מה זה מרוקו או מה זה מזרחיות או מה זה מרוקאיות או מי אני או משהו שיש לי ואין לי או מה שלא יהיה.
אז מה שמצחיק הוא שלא הייתי מעולם בקזבלנקה. אני זוכר שנסענו פעם אחת לרבאט, ממש בצורה מעומעמת. ערבית אני בכלל לא יודע . טוב, לא בכלל, אני יכול לנהל שיחת שוק ולנסות להוריד את המחיר.
אז זה מאוד מעניין שאת יודעת על הערבית שלי, אולי אני צריך ללמוד ממנה. זה מה שקורה כשמסתכלים על אנשים דרך סטיריאוטיפים במקום לנסות להבין מי האיש, ועל זה אני אולי מדבר בכול מה שאני כותב. עכשיו מתברר שגם איריס קובליו הנחמדה מאוד לא הבינה כלום מהשיחות של לפני עשרים שנה או אולי הבינה אז אבל כבר הספיקה לשכוח ורואה אותי דרך ספרי סוציולוגיה ותורות פוסטמודרניסטיות.
אכן, הסוף של השיר חזק והסבתא שלך בכול הדר העדרה הוא חזק מאוד, את לא צריכה לקנא בי בשביל לכתוב את זה וגם לא להבתכיין, זה נושא שעומד בפני עצמו והוא חשוב מאין כמוהו.
ולמגיבים, אין לכם מושג כמה הזהות שלי לא ברורה לי בכלל. בגלל זה אני כל הזמן כותב עליה, כדי להיאחז במילים.
שיהיה חג שמח.
http://www.notes.co.il/benarroch/index.asp
גם לי הקנאה כביכול ב"זהות" לא מובנת כלל, ובכלל ההשוואה מופרכת בעיניי…
אבל כנראה תמיד הדשא של השכן יותר ירוק, וזאת שטות… מוטב שכל אחד יתעסק בדשא שלו, לא?