לאה ברץ מרצה לספרות
פַּעַם כְּשֶׁעוֹד מָצָאתִי אֶת עַצְמִי
הַמִּלִּים שׁוֹרְרוּ אֶת עַצְמָן
פַּעַם
עוֹד הָיְתָה בְּרָכָה שֶׁבִּטְּלָה הַרְבֵּה עֲשִׂיָהּ
הַיּוֹם
בְּתִסְמֹנֶת מוֹצָאֵי הַחַיִּים
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל פִּי תְּהוֹם
סוֹפֶרֶת מִלִּים
מְנַסָּה לְהַצִּיל עַצְמִי מֵהֵד תַּעֲלוּלֶיהֵן.
מְנַסָּה לְהַצִּיל עַצְמִי מֵהֵד תַּעֲלוּלֶיהֵן.
יפה ונוגע, לאה.
תודה איריס, את תמיד כל כך נדיבה!
נפלא!!!
תודה!!!!
יפה ומעורר הזדהות.
רוצה שאחרים יהיו במקום טוב ממני…
כמה מקורי ונכון" תסמונת מחצית החיים"
כמובן ש"תסמונת מוצאי החיים" זה גם הרבה יותר יפה מהנסוח השגוי שלי…
בתיסמונת מחצית החיים אולי עדין ניתן לזהות משהו אופטימי (שוב, תולי מתבונן) אבל במוצאי החיים? וי!
השיר מצליח ומעביר תחושה ברורה של חוסר מוצא
להעמיד חוסר מוצא מחד והצלחה מאידך זה דבר והיפוכו , אך בדיוק לשם כך יש שירים , לא ?! 🙂
שוב האם הצלחה היא המשך של פעם…. או אולי היא ההווה העומד על פי תהום? כן, בדיוק לשם כך יש שירים!
תודה לך