לאה ברץ מרצה לספרות
בממלכתו של מארס
עומדים חייליו בשורה
מתרגלים רגע של שקט
לפני הקרב הבא.
ומפה
אני שומעת את השקט
ורואה שפתים קפוצות
כי השקט הזה
הוא אות וסימן
לבאות.
וחייל אחד שעמד מתוח בשורה
זכר
כי הבטיח לאימו
לחזור בתחילת העונה
לחרוש התלמים
להכין השדה לזריעה.
ורגליו של זה העטוף כולו בשיריון
רעדו
(אך זה לא נקלט בעיני ההמון)
הוא זכר כי הבטיח לאהובתו
טבעת
על אצבע לקדשה בברית עד יום מותו.
בסתר לבו עוד קיווה
כי דם בתוליה
יכסה את בגדיו.
אך מנגד עת בדום מתוח עמד
נשבע
כי אל דם העולם
לא יביא ילדים כמנחה.
ועמדו חייליו של מארס
עיניהם כלות אל אֵל התקווה
שיסוכך על נשמתם
שיתפלל על קמה
על תינוק סמוק לחיים
ועל שושנה לאהובה.
זהב שריון מתנצנץ
אל שמש אופק אדמדם
בא בשלווה.
ואני עומדת
מביטה בשקיעה
מתבוננת בחייליו של מארס
המתרגלים רגעי שקט שלפני הסערה,
ובאזני
הלמות הדי קולות מלחמה.
מרגש שירך, לאה. ראיתי את כל השיר דרך אודם השושנה.