הכרטסת כותב ומצייר
יש לי רושם שהתמונה הזאת צולמה עוד לפני שיניה נולד. בה מורגשת השפעה גלויה של האוריינטליזם היהודי התקופתי בנוסח "אוםט אונד וסט". עולה בדעתי שסבתא מינה מיכאילובנה יכלה לשמש דוגמנית אם לא לאפרים מוזס ליליאן אז לפחות לבוריס ש""ץ או לאבל פן, ובכלל לכל אלה שהפכו את היוגנדשטיל ליודנשטיל. כנראה, היא מנסה כאן את עצמה בתפקיד אחת האמהות הבדויות שלנו.
סבתא מינה היתה אשה מודרנית עצמאית. בשנים הראשונים לנישואיה היא עוד לא עבדה בבית חולים אלא התפרנסה מכתיבת דוקטורטים בהזמנה בתחום המשפטים ומנתינת שעורי הלשון הרוסית לגרמנים. אני זוכר שתי סצנות מאותם השעורים בביצועו של אבא, שגם הוא, כמובן, רק חיקה את אמו. שתיהן קשורות בגנרל גרמני שהיה במשלחת צבאית בסנקט-פטרבורג, ושתיהן לא ניתנות לתרגום.
כשהגנרל היה נכנס לדירת מורתו הוא תמיד היה נוקש בעקבים, מנסה לשווא לנשק את ידה ומברך אותה ברוסית: "זדראפפפסטפויטיה (שלום לך), וילהלמינה מיכאי-לופפפ…נוּי!"
לא הבנתם את הבדיחה? לא נורא. אין בה הרבה מלח, סתם טריק פונטי. הסצנה השנייה הרבה יותר מורכבת. תארו לעצמכם יום סתיו פטרבורגי סגרירי ואפלולי. הגנרל יושב ליד החלון, מביט מעברו בעולם הדמעות, ולפתע אור בהשתלהבות הברק של התפיסה העמוקה: ""מזג אוויר" בא מלשון "נזק ועבירה"!" (זה, כמובן, רק תרגום מסורבל ולא מוצלח. מה שהוא אמר באמת: ""פוגודה" קומט פון "פוגודיתיה"".)
מה לי ולגנרל הזה?
ועוד אני נזכר בבטלנות הרומנטית של סבא. הוא חי בעולם הדימויים של שמיסו, הופמן והאוף, ויתכן מאוד שכך הוא ראה את אהובתו מינה באחד חלומותיו בהקיץ.
מתקופה מאוחרת יותר אני זוכר מסיפוריו של אבא:
"מינה, זאת לא את!"
"אל תדבר שטויות! מי אני לדעתך?"
"זאת לא את, מינה, אני יודע! זאת מישהי אחרת…"
או:
"מי שם, בחדר כניסה? מינה?"
"אין שם אף אחד. אל תדבר שטויות!"
"אבל מי תלוי שם בפינה? הם שניים, מינה!"
"בטח ששניים! שני מעילים – אחד שלך ואחד של סמוילוביץ"".
מקסים נקודא, כמו תמיד.
וסבתא מינה היתה יכולה להיות היום טופ מודל.
תודה, יעל!