אלבום משפחתי ישן V

ועכשיו לגבי התצלום הקבוצתי הקטן. 
אינני מכיר את הילדים האלה, חוץ מיניה, כמובן, הראשון מצד שמאל בשורה הראשונה. אבל אני יודע שהצילום נעשה בסנטוריום לילדים למניעת שחפת בצארסקויה סילו. באותו "כפר הצאר" המפורסם נמצא ליצאון שבו גדל  בחברת חבריו המשורר הלאומי, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, אשר השאיר לנו את השורות הבלתי-נשכחות על אודות אותו טבור העולם, המוכרים לכולנו  בתרגומו של שלונסקי המנוח:

בעמק הרזים , עת נוגע,
נגדי הפיקו מי הרוגע,
וברבורים צווחו, – אזי
החל גילוי שכינה אלי.

(והכוונה כאו, כמובן, למוזה).

סבתא מינה עבדה שם בחודשי קיץ במשך שנים אחדים, ויניה בילה שם את החודשים האלה יחד אתה.  הוא סיפר לי שהדבר היציל אותו ממוות ברעב בקיצים האיומים של 1918  ושל 1919. גם בי יש משהוא שקיבלתי מאותו מקום היסטורי בירושה. יש לי הרגל לא ברי לאכול מהר מדי. בעצם, עם השנים למדתי להשגיח על עצמי במידה מסוימת. אבל אני עדיין מסיים כל מנה שבאה לידי הרבה לפני כולם, הרבה לפני המועד הנקבע על-פי כללי הנימוס. והסיבה היחידה לכך היא שבילדותי לא רק שהייתי מאוד דומה לאבא , אלא שגם מאוד רציתי לדמות לו בדברים שונים. לא רציתי לפגר אחריו בזמן האכילה, ואילו הוא היה כל-כך זריז שכמעט אי-אפשר היה להשיג אותו… באותם קיצים היתה בסנטוריום תחרות גורלית קשה: מי שסיים את המנה שלו ראשון, מקסימום שני, היה מקבל תוספת יקרה.
 באמת, אין, כנראה, רוסי שלא נמצא מלידתו תחת השפעה תרבותית עמוקה של המקום הקסום ההוא…

אך הגורל זעם בי זעם
ויטלטלני. היא – אחריי.
בת-שיר החביבה! – לא פעם
הצליחה אלם נדודיי
בשיח פלי לשמח…