vice verses and otherwise ממלאת מקום

* * * קֶרַח הַכּוֹכָבִים יִדְקֹר, תִּנְהַם אֵשׁ הַיְקוּם, בְּנִי אֶת הַגֶּשֶׁר מֵעַל הַקֹּר וּכְמוֹ סָלָמַנְדְּרָה קוּמִי.   בֶּן-אָדָם, פִּצְצַת הַכְּאֵב, רוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ כַּצֹּאן וְיַצִּיתוּ אֶת הַפְּתִיל הִיא מִיָּד תִּתְפּוֹצֵץ כָּלִיל בְּיָגוֹן שָׁחוֹר, שָׁחוֹר מֵאִינְפֶרְנוֹ וְתִתְגַּלְגֵּל כְּרֹאשׁ הוֹלוֹפֶרְנֶס אֶל הַכְּאֵב. וְנִדְמֶה הָיָה שֶׁאָהַבְתְּ אוֹתִי, יְהוּדִית, לִטַּפְתְּ אוֹתִי, טִפַּחְתְּ. הַחַיִּים, הִשְׁקֵיתֶם אוֹתִי חָלָב, נְשַׁקְתֶּם, אֲבָל אֶת לַהַב חַרְבְּכֶם הִשְׁחַזְתֶּם וּבְדָמִי ...

    דבר מוזר הוא האובססיה הזאת מזבלת סחבות שקראה לליבי: "הייצֵא הוא?" "הוא חייב להכין שיעורים", אין כבר מי שתגיד. לכן הוא עונה לקול הבלואים "אלטע זאכי-י-י-ין! התצא לבלות?" – מרננת היידיש הערָבית. "אני מכין שיעורים ואת סוחבת אותי כמו שׂק שיירים לכאן ולכאן". מתוך הספר 'צורף מקרים'  ב"ה 'אבן-חושן', 2006    

                                                                                לילנה שוארץ  בואי נשמח את עצמנו, נתבטל נלך ירושלימה לטייל   את תרכבי על החמור אני אביט בצוהר מאחור נרעיש, נשיר, נרגיז ת' מוות הרזה נרקוד כמו מזון מול הרעֵב הזה   והלווי שהוא ישְׂנא ויתעוור ויתפוצץ כמו שזיף, ואז יזעק ולא יפגע ולא יראה יותר כיצד גדֵל הטף, כיצד חזק ילך ירושלימה בהמון ולנו,לי ולך, מבור הישימון ...

עוורים ומתעוורים הולכים על שפת השָם להם תהומות קטנות ועבודות אשם הם דוחפים לשׂק דרדר וקמשון  וילדות בוכות שלא רוצות לישון להם שׂקים גדולים מלאים מעל הסף בנוצות וקוצים, בתינוקות וטף, אצות ופרורים,  פרורים ואצות מגן עדן והלאה ילדות אצות. הם תופסים בדרך כל יום ראשון ילדים צוחקים שלא רוצים לישון. ילדות בוכות בכתונות שֵנה הם תופסים לשק שלהם כל ...

    השלג עוד יירד בעיר הזאת נמס כסוכרזית ממס כתמי מזוט על מדרכה יגלוש בין אתרים ההיסטוריים ווירטואליים ויטשטש את ההבדל שביניהם דליל ולח יפול הוא לשלולית כי בדל-סיגריה אפור-כחלחל כצבע בדולח אך איש השלג לא יבוא לבד השלג עוד יירד בעיר הזאת שליגלגה לא פעם לחזות כבד כמו תחזית אף שהתחזית אינה חזות הכול וחזאית פוחזת כרגיל שובר ...

      כְּמוֹ אֶת בֶּגֶד הָאֹשֶׁר בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים אֲנִי מְגַלָּה עַצְמִי: אַח! מַה יָּפֶה! פַּעַם אֶתְמַתֵּחַ, פַּעַם אֶתְכַּוֵּץ כְּאַקּוֹרְדְּיוֹן, פַּעַם אֶפְרוֹץ בִּבְכִי: הַכֹּל אֲנִי יְכוֹלָה!   וְאָז לִקְרָאתִי אֲנִי עָפָה, לֹא יוֹדַעַת בַּמֶּה לִשְׂמֹחַ, תּוֹפֶסֶת, שׁוֹמֶטֶת, מִתְיַשֶּׁבֶת וְשׁוּב קוֹפֶצֶת, כְּאַלּוֹן הַצָּאר מֵאֲחוֹרֵי הַסּוֹרֵג עוֹמֶדֶת, אַח! בַּמִּרְוָח הַמָּתוֹק שֶׁל בֵּין הַתְּשׁוּקוֹת.  

      צילמתי לפני כמה ימים בעין כרם