קודם כל, בזהירות, היא פתחה במקצת את הדלת וסקרה בתשומת לב את חדר המדרגות. לא היה אף אחד. לפני כן יכלה פשוט להציץ דרך הזכוכית, אבל אחר כך שבר אותה מישהו, מפחיד כנראה, והיא הוחלפה בחתיכת דיקט עיוור. ובכן, למטה לא היה אף אחד; אבל האמת היא שנשארה עוד פנייה אחת בדרך למעלית, ואותה היא לא יכלה לסרוק מהדלת. היא התגנבה לאורך הקיר. כשהגיעה לפינה נעצרה, נשמה עמוקות והטילה את עצמה לעבר המעלית בנביחות רועשות. . לא היה אף אחד. היא לחצה על הכפתור, ובאפלת חדר המדרגות נדלקה עין קטנה אדומה, מפחידה מאוד. המעלית ירדה, חורקת, מתנענעת ונתקעת בין הקומות. מבעד לרשת המתכת אפשר היה לראות איך יורד מלמעלה זוג נחשי גומי שחורים. בעקבותיו הופיעה המעלית, והעין האדומה נעצמה. שַאן הקטנה פרצה אל תוך התא, סגרה את הדלת בטריקה ולחצה על הכפתור "6". מתנענעת וחורקת, המעלית נעה למעלה. מקיר המראה, בלי למצמץ, הביטו שתי עיניים שחורות.
"לא אמצמץ", הודיעה שאן הקטנה, סידרה את שיער הקיפוד שלה, גירדה את הקרניים ועשתה פרצוף מפחיד. אחר כך נבהלה – המעלית יכולה להיתקע.
"אכתוב ספר", הספיקה לחשוב, "שמו יהיה עשרים שנה באוויר". באותו רגע נעצרה המעלית בקומה "6". בקומה השישית לא היה אף אחד. היא השקיפה סביבה, הוציאה את המפתח הקשור לסרט על צוורה, והכניסה אותו אל חור המנעול. הדלת נפתחה, ושאן הקטנה התגנבה הביתה.
"הנה", נאנחה, "אנחנו בבית".
ילדות קטנות אף פעם אינן נשארות לבד.
עם שאן הקטנה היה הפחד שלה, הגדול והטוב.
מקסים. הלב מתרחב. פרסמתם גם כספר?
לא, לא פירסמנו. כתבתי על כך אתמול:-)
לא מצאנו מוציא לאור.
ותודה על תגובתך הנדיבה!
אני לא יןדעת מה יותר מקסים, הטקסט או הציורים. אני מאחלת שתמצאו מ"ול מהר מהר. לא יתכן שפיספסו את היופי הזה.
בבקשה רבה. לא מצאתם מו"ל?????
אולי דניאלה די נור? לא יכול להיות שלא יהיה לזה פרסום.
איזה בית הוצאה שייך לא?
מזמן התעייפנו מהחיפושים הם לא משאירים כוח לשום דבר אחר.
היו תקופות שהמו""לים חיפשו מחברים ומאיירים, אולי הן תחזרנה כבר?:-)
תודה, יעל!
עכשיו הגיע זמן שהמו""ל ימצא אותנו. זה נכון שלא ניסינו את כל המקומות האפשריים אך אם נחפש שוב לא ישאר לא זמן ולא כוח לדברים אחרים:-)
כמה יפה, שובה לב. הלוואי ותמצאי מו"ל.
פשוט מקסים ועם האיורים החמים האלה … אולי תנסו בהוצאות קטנות.
תודה, אורה!
ההוצאות הקטנות רוצות להיות כמו גדולות ולא להסתכן.
תודה, תמי!
אני חושבת שעכשיו שמתי את האצבע על מה אהבתי כל כך בשירים עיוורים שלך ובטקסט היפה הזה. זה הדיוק המילולי הפשוט, הלא מתיפייף וזה המילים הנכונות המונחות זו לצד זו בקלות מופלאה.
תודה, סיגל!
ואת זה הרשו לכם להוציא מרוסיה?
כן, את זה ואת דברים אחרים גם כן:-)
מי צייר את הציורים היפים האלה?
זאת עבודה משותפת בטכניקה מעורבת שלי ושל נקודא זינגר:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=138
אה, יופי של ציורים, אבל למה הקרניים?