הפחד שלה, הגדול והטוב

קודם כל, בזהירות, היא פתחה במקצת את הדלת וסקרה בתשומת לב את חדר המדרגות. לא היה אף אחד. לפני כן יכלה פשוט להציץ דרך הזכוכית, אבל אחר כך שבר אותה מישהו, מפחיד כנראה, והיא הוחלפה בחתיכת דיקט עיוור. ובכן, למטה לא היה אף אחד; אבל האמת היא שנשארה עוד פנייה אחת בדרך למעלית, ואותה היא לא יכלה לסרוק מהדלת. היא התגנבה לאורך הקיר. כשהגיעה לפינה נעצרה, נשמה עמוקות והטילה את עצמה לעבר המעלית בנביחות רועשות. . לא היה אף אחד. היא לחצה על הכפתור, ובאפלת חדר המדרגות נדלקה עין קטנה אדומה, מפחידה מאוד. המעלית ירדה, חורקת, מתנענעת ונתקעת בין הקומות. מבעד לרשת המתכת אפשר היה לראות איך יורד מלמעלה זוג נחשי גומי שחורים. בעקבותיו הופיעה המעלית, והעין האדומה נעצמה.  שַאן הקטנה פרצה אל תוך התא, סגרה את הדלת בטריקה ולחצה על הכפתור "6". מתנענעת וחורקת, המעלית נעה למעלה. מקיר המראה, בלי למצמץ, הביטו שתי עיניים שחורות.

"לא אמצמץ", הודיעה שאן הקטנה, סידרה את שיער הקיפוד שלה, גירדה את הקרניים ועשתה פרצוף מפחיד. אחר כך נבהלה – המעלית יכולה להיתקע.

"אכתוב ספר", הספיקה לחשוב, "שמו יהיה עשרים שנה באוויר". באותו רגע נעצרה המעלית בקומה "6". בקומה השישית לא היה אף אחד. היא השקיפה סביבה, הוציאה את המפתח הקשור לסרט על צוורה, והכניסה אותו אל חור המנעול. הדלת נפתחה, ושאן הקטנה התגנבה הביתה.

"הנה", נאנחה, "אנחנו בבית".

ילדות קטנות אף פעם אינן נשארות לבד.

עם שאן הקטנה היה הפחד שלה, הגדול והטוב.