לאה איני סופרת
יאקוב וקסטנייטה // לאה איני
יום אחד הופיע אצל אבי השטן. הוא היה נמוך, ובעל מבנה גוף כשל מתאגרף, ובפניו הרבועות שוטטו שתי עיניים צרות וסמיכות ריסים. סנטרו היה מחורץ בגומה שדמתה לכוכב שחסר צלע או צלע וחצי. דיבורו היה כבד וחרישי מרבית הזמן, אבל שלא כמוהו המתה אשתו אנטה. כגזע עץ ננסי, אפלולי, עגלולי ומשופע בשומות, התגלגלה אשתו של יאקוב לצדו בצחקוקים ובנקישות לשון, במשיכות אף ובמצמוצי עיניים, עד שהכול כינוה קסטנייטה. השם הלם אותה. אבל יותר משהלם אותה השם, הלמה קסטנייטה את בעלה, השטן, יאקוב. הוא לוחש, היא רועשת. הוא עגמומי, היא מפזזת. הוא מדיח, היא דוחה. ושניהם קמצנים עד חולי. נצלנים, עצלנים ותאבי הסתפחות. אבל אלי, שהייתי בת שמונה, הם ניסו להתנהג יפה. לפחות פעם אחת. בפעם האחרונה לפני שעמדו לחסל את הוריי.
אבי ניהל אז חנות למזון לסוסים ובעלי כנף בדרום העיר. מי שראה אותו על הר התבן, גופיית זיעה אפורה לכתפיו והקלשון יורד ועולה בין ידיו – יכול היה לחשוב שאבי
הוא-הוא השטן. ובת-שמונה באמת האמנתי: אבא שלי הוא שטן משופם שמרקד עם מזלג האלוהים על פסגה של זהב… גם יאקוב, השטן האמיתי, חשב כך, כשטיפס ערב אחד על מדרגות האבן הלא-מסותתות של החנות, ושאל אם אבי זקוק לעוזר…
מלאכת מילוי שקי התבן והקש לסוסים, והזירעונים הכתמתמים לבעלי הכנף, הייתה מפרכת. תחילה צריך היה להוריד את האספקה הקוצנית-גרעינית מן המשאית, ולרוקן חבילות על גבי חבילות במרכז החנות החשוכה עד שנוצרה גבעה זורחת ומאובקת של מזון. אחר צריך היה למלא קופסאות לבעלי הכנף, לדחוס מספוא לשקים עצומים, להרימם לשקילה במשקל הברזל, ואז להעמיסם בחזרה, על הגב, כל הדרך, לעגלות הסוסים.
הסוסים עמדו ברחוב מותשים, או צונפים ולועסים היישר מן השק שנחגר לצווארם. פני סוס השיקו באחוריה של עגלת עץ מקרטעת, וגב עגלה מקרטעת סגר על פני סוס. אך דבר מכול זה לא שינה לבהמות המשא. עיני הסוסים כוסו ברטיות עור על מנת, שנחים בצד המדרכות או מתגלגלים בין המכוניות, לא יסטו מדרך הישר. דרכו של העגלון. ככה, גם מעולם לא ראו הסוסים את אבי דמוי-השטן או את פרצופו של יאקוב, השטן האמיתי. אבל כשם שחשו לעתים את טפיחת ידו הטובה של אבי על גבם – למגע ידו של יאקוב לא זכו. יאקוב היה מנחית את השק על העגלה כך, שלוחות העץ היו מזדעזעים, הרתמה והיצולים שקשקו, ומפי הסוס שיוועה נחרה. ובעת שהיה העגלון מצליף על אחורי סוסו לצאת לדרך, היה עוזרו של אבי בועט בגלגל העגלה בזדון, ומבלבל את הסוס.
אבי לא הוטרד. גם לא מכך שיאקוב היה מעמיס שק אחד על כל שלושה שעמס הוא, או שהיה קוטף לעצמו הפסקות מרובות במהלך העבודה. מדביק כף רגל אחת על קיר החנות החיצוני, היה יאקוב מניף את סנטרו המכוכב בהתגרות כלפי העגלונים שהרימו גבה, ומעשן סיגריה אחת ושנייה ושלישית. בצוהריים היה נשלח, במצוות אבי ובכספו, אל השוק שמול החנות, וקונה ארוחה משותפת. לחמים כורדיים עגולים ומדובשי קרום, צרור עגבניות אדומות ובצלים ירוקים, פרוסות סלאמי טרי על מצע משומן של פרגמנט, או נתח קצ"קבל יבש וחריף, חופן זיתים שחורים ומבריקים כעיניה של קסטנייטה, ושני ספלי קפה טורקי, מלווים בכוסות מים צוננים, שנטל מטס הנחושת של מוכר הקפה שלבש תמיד לבן. גם הסיגריות שעישן היו של אבי. וגם המזון ששקל אחת לשבוע לתוכים שלו, נלקח בהקפה. "אני ואשתי בקושי גומרים את החודש, אז תוריד לי את זה מהמשכורת," גרגר יאקוב השטן, ששכח ודרש מאבי את מלוא שכרו מדי חודש בחודשו.
"אבל לא-לא," התעקש אבי בערבים כמעוור את עיניו ברטיות הסוסים, אוטם את אוזניו ללחישות העגלונים, ומספר את שרצה לספר לאמי… "יאקו נפל לי מהשמיים. לבד הגב שלי נשבר. לא יכול בלי יאקו, יאקו, בשבילי כמו אח…" והשמטת הבית משמו של העוזר, בשפתו המשובשת ממילא של אבי, לא באה אלא להעיד על קבלתו אותו ללא תנאי.
אימי שתקה. מאז צץ המושיע נפטרה סוף-סוף מעמל החנות שלא התאים לשכם אישה. מערימה על צלחתו של אבי עוד מהתבשיל שאהב, ברכה אימא בכל ליבה את השטן, והתעניינה במצבו המשפחתי. ומשנודע לה שהוא מטופל באישה לבבית כמוהו, אך למצער בטלה מעבודה, הזדרזה וברכה גם את אשתו. ככה התוודענו לקסטנייטה. כשבוע אחר-כך סיפר השטן לאבי שהם חשוכי ילדים. חמלתה של אימא גאתה: "תביא אותם פעם לארוחת ערב, שנראה," אמרה, וכבר תכננה בראשה אילו מעדנים תעלה לכבודם על השולחן. דגי ים ברוטב שקדים וגם בלימון ובחלמונים, מאפי בצק עלים ממולאים בחצילים, תרד וגבינה, צמת בצק מגולגלת בדלעת, ביצים שלוקות זרועות-פלפל, סירות מלפפונים, אבטיח ומלון, מקפא אורז בחלב וצימוקים, מאליבי מבושם במי פטל וורדים, וכמובן, עוגת הגבינה האפויה, ועליה הצעיף האוורירי של הסוכריות הצבעוניות…
קסטנייטה לא ידעה את נפשה. מתופפת בתוף מרים שלי שמצילותיו חלדו מאז הפעם ההיא שהשטתי אותו באמבטיה, חוללה אשת השטן בביתנו; עוברת מחדר לחדר, מסלון למטבח, מהול למרפסת, ובחזרה למטבח. מושכת באפה רחב הנחיריים, ממצמצת בעיניה מבריקות האישונים, מצחקקת בלשונה הארגמנית, מקרקשת בעקביה, ושרה-שרה את השיר ההוא, שחרף מידת הכנסת האורחים של הורי, ונוכח כל הררי המזון שזלל הזוג וסבא – אני זוכרת היטב, כי הקפיאה שירתה את דמנו.
"עוד לא אכלנו שום דבר,
ושום דבר גם לא שתינו,
אם אין כבר אוכל במטבח,
בשלו הכול מחדש, אח!"
…שרה קסטנייטה את השיר הנושן ההוא, איך ששרה, בעודה מרטיטה את התוף מעל אוזניה הסמוקות של אמי, פניי הנפעמות, סנטרו המחורץ של בעלה שעישן דומם, בין הארוחות, ומעל אוזנו היחידה-השומעת של אבי. הבטתי באבי. האיש החזק ושבע-המרורים לא הוטרד גם מפרץ החמדנות הזה. "חנולה," חנף לאמי, מבודח וחסר-בושה לפתע כאורחיו, "אולי תקומי רגע, ותראי, במקרר, או בתנור, מה נשאר…"
מאז התייצב אצלנו הזוג לארוחות קבע. לא תמיד הוזמן. לעתים סתם עבר-נקרה לסביבה. ולפעמים, בייחוד בבוקרי שבת, או בערבי חג משפחתיים, נקש על דלתנו. הוא במין אגרוף שכמו בעט בדלת. והיא בלשונה שנקשה את שמותינו כבדיחת פתאים: "חנולה, איזקינו, לאיקה, תפתחו, תפ-ת-חו-וו…". והיא גם הייתה שרה, את השיר ההוא, מחדר המדרגות…
תוך חודשיים לערך האפירה אמי. תריסי הגלילה אשר למרפסותינו צנחו ולא עלו עוד, אלא אם בלש אבי, שעדיין לא הוטרד, כבר בבוקר שבת, וכמצוות אמי, מבין החרכים, אימתי יצוץ הזוג וישבית את שלוות רעייתו… גם החלונות נותרו מוגפים. למדנו לנשום אוויר פסגות בעודנו מותחים את גווינו ומהלכים גבוה-גבוה על בהונות. אט-אט גם גילינו קרבה מיוחדת לתקרת הבית… ובכל זאת אבא אמר שאימא עושה מהם יותר מדי רעש. "בסך-הכול יאקו מוריד ממני רבע-אם-לא-יותר- עבודה בחנות, וקסטנייטה היא אולי אישה שתמיד יש לה חור בבטן, אבל הלב שלה שמח," גיחך אבא מתחת לשפם. לא הבנתי למה התכוון, אבל את הפנים הירוקות של אימא אי-אפשר היה להחמיץ.
"בחייך, חנולה," המשיך אבא לסכור את אוזנו השומעת, ממש כאחותה החירשת מהמחנות. "ואני לא שמעתי כל מיני דיבורים?! הנה, רק לפני שבועיים, מושון העגלון אמר לי שיאקו סיפר לכולם שעשיתי אותו שותף. שותף! ודוויקו מהשוק סיפר שכשנסעתי להביא סחורה, באו מהעירייה, והחמור אמר שזאת החנות שלו, אבל רק העובד שלו יודע איפה הקבלה על החשמל, וכשיחזור, הוא ישלח אותו – אותי! התפוצץ אבא מצחוק, אגב שחבט בתריס ושכח להביט מבעד לחרכים – להראות… ומה? השכן שלי, מורדו החייט, לא גילה לי שלפעמים, כשאני מעמיס בחוץ, יאקו לא מרים לי איזה הרצל-שניים מהקופה? נו, כן, אני מרים שקים רבע טון, והממזר עושה מהכסף שלי נוצה… אז מה? אני עושה בלגן? יש טוב ורע בחיים, חניקה, אין מושלם. אז אני קצת מוותר, וקצת מקבל. למה, איזה טיפש היה מוכן לעבוד בחנות סבלות כזאת, וגם לפתוח אותה כשאני בסידורים?! אז קדימה, חנה, עוף צלוי אחד, כמו שאת מכינה ברגע, כמה תפוחי אדמה וסלט פרות קטן, וגם על זה הם ינשקו לך את הידיים. זה את שהורגת את עצמך במטבח, לא האורחים…"
לא ניתן היה להבין את תשוקת ההתאבדות שאחזה באבא, אלא אם כן גם פירור העזרה שהגיש לו יאקוב השטן, היה בעבורו כמזון אלים. גם אימא סברה כך. גבה הדווי מזכר שקי המספוא שהיה עליה לשאת בכל עת שאבי נקרא למילואים, או כשנסע למושב לחדש את התבן, הרעיד בה נשכחות. משום כך הואילה אימא ונכנעה, פעם אחר פעם, לשירת הדמים שהחלה כבר להיות מזומרת מהגינה שתחת ביתנו, או לגמרי מן הרחוב…
הצצתי. השטן הדביק את כף רגלו על גזע עץ ברחובנו, סנטרו מונף לעבר ביתנו המואפל, ועישן במתינות שלא ידעה פשרות. באותה שעה, וכקוף מאולף, הייתה אשתו שסביבו, מקישה, מקרקשת וקוראת בשמותינו. אבא התכסה אז במבט תחנונים, אמי בפרצופו של סוס נאמן שהולקה על לא עוול בכפו, ולשירת "עוד לא אכלנו שום דבר", שבנו והכנסנו את העלוקות הביתה.
אך שום מפגש עם השטן ואשתו לא יימשך לנצח. או לפחות, לא כל עוד מלאכי חבלה אחרים מתהלכים בעולמנו… לכן, פעם, ביום כיפור, משחמל עלינו הזוג ביום הקדוש, וכפר על צרור חטאיו בביתו שאליו מעולם לא הוזמנו – אפילו לא לכוס מים! לצלחת יבשה! הייתה אימא מתרתחת – העליתי רעיון של בת שמונה, ואמרתי שלמה לא נלך אנחנו אליהם, ונעמוד שמה, ונשיר?!
אימא נישקה אותי על ראשי. אבא צחק. מי שאלוהיו נשרף באוושויץ, וממילא כשל להילחם ברעב-התמיד שקדח בבטנו, רצה לראות, פעם אחת ולתמיד, איפה ואיך ולמה, שתי הקרציות האלה חיות…
שפשפנו עיניים. הזוג התבצר בדירה קטנה, אך נאה, שצפתה לים, והקיף עצמו ברהיטי תפנוקים. "יפה," הצטרדה אימא, "את כל אלה סרגת בעצמך?" קסטנייטה טרופה מעט, הייתה חוזרת ומחלצת את כריות הנוי מידיה של אימא, ומשליכה אותן אל ספת הקטיפה שמנגד. לבסוף, רושפת, נקשה בלשונה: "באמת, אורחים! אור-חים! ואני לא מבינה, היום?! ועוד בלי הזמנה?!"
"גרר גרר," תרם את חלקו גם השטן. "אין לנו כלום היום, שום דבר במקרר. לא קנינו ואין כסף. זה יום כיפור, היום… מה? אתם לא צמים?!"
"בטח, בטח," מיהר אבא להרגיעו. ובלבו חשב: נהדר, הרבה יותר טוב מלשבת סתם בבית או בבית-הכנסת. וגם לא נרגיש את הרעב. הזמן יעבור פה כמו גנבים… אלא שבדיוק ככאלה ראו אותנו המארחים… כובלים את הוריי, קרב הזוג לעברם שתי כורסאות כבדות, ואז בחמץ פנים ובמצמוצי עיניים כרע עליהן כצמד סוסות אחוזות צירים, לבל יקומו האורחים הכפויים ויסתובבו בדירה. אלא שאני, בת שמונה כזכור, נותרתי מחוץ לכיתור, ומדלגת ושרה את שיר הדמים ההוא, שלמדתי מהמארחת, שוטטתי להנאתי בין החדרים. במרפסת, בסלון, בשירותים, ובזוג חדרי השינה. עד מהרה הגעתי למטבח…
"היי, בואו-בואו…" התחלתי לקרוא לאבא ואימא. "תראו, מה…" אך בטרם סיימתי את המשפט, כבר מעך אגרופו של השטן את פי, ואשתו לפתה את ידיי מאחור. אז סימנה אשת-השטן לשטן כי הפגע הרע בידיה, ובעלה מוטב שיחזור לאורחים…
מהסלון שבו ונשמעו קולות צייקניים של אירוח. יאקוב השטן הפגין בפני הוריי את תוכיי הטורקיז שלו שניזונו חינם אין כסף מזירעוניו של אבי, ואגב כך, גרגר, כי הילדה השובבה בידיים טובות. "קסטנייטה דואגת שתאכל משהו, אפילו שהיום כל העם הזה צם…"
"ששש!" איימה עלי במטבח, שהיה מזווה שופע וגדוש, קסטנייטה. "אם תהיי, נחש, בשקט, אני אשחרר לך את הידיים, מבינה?"
הנהנתי. לא מפוחדת מכדי לסקור בינתיים את צבא צנצנות החמוצים והריבות שהחמיצה ורקחה המשחררת. על השולחן, שהיה ערוך בחגיגיות לשניים, נחו כלי הגשה עם מאכלים קרים וחמים, ובצלחות עמוקות התקרר לו מרק האטריות של הארוחה המפסקת מאמש. לא היה לי עוד ספק: השטן ואשתו שברו את הצום הרבה לפני שמותר היה, ובכלל הם יכלו לזלול פה יופי של ארוחות גם בשאר ימות השנה… טוב, חשבתי, חוששת לנשום, כל השנה הם אוכלים אצלנו, ואולי גם אצל אנשים טובים אחרים, אז לפחות ביום האחד שנשאר, ושאסור בו לשיר ולתופף בתופי מרים, ובטח שלא ברחוב, הם אוכלים, בשקט, בביתם…
מקסטנייטה לא נעלמו מבטיי. משלבת את ידיה, סקרה אותי לרגע כתוהה מה תעשה בי, עתה משנתגלתה חרפתם, ואחר בחנה את מטבחה בגבות מוצלבות. קערה אחת הניחה את דעתה. נסוגה לאחור, ולא מסירה ממני את עיניה שמא אסתער על המזונות – שלחה את ידיה אל מאחורי גבה, לקחה משם משהו, וכאשר שבה אלי הייתה שמחתה שלא כהרגלה.
התבקשתי לעצום את עיניי. עצמתי. אבל לא לגמרי. כמו התריסים שסגרה אימא, הותרתי חרכים דקים לראות עוד איזה שחורות ונצורות צפויות לי היום.
בננה!
קסטנייטה אחזה בננה.
של חודש תשרי.
המורה אמרה שביום הכיפורים הכול לובשים לבן, והנה הבננה הזו הייתה שחורה ומצומקת כחוטמו של דורבן זקן. כמעט מתפוררת מעודף בשלות. חרש, בחרדת קודש, כמכירה בחטא שעשתה ביום הזה לאדוני, ובנוכחות זרים, הסירה עתה אשת השטן את הקליפה שכולה עובש ונקבים, וקרבה את פרי הגיהינום אל שפתיי. או אז, גם התבקשתי לפקוח עיניים, "וגם את הפה הקטן והפטפטן שלך, קדימה!" שנאה אותי אשת השטן על שהיה עליה לקנות את שתיקתי בבננה שלה. "את הרי זוללת בננות מקצועית, ראיתי אותך אצל אימא שלך! קדימה! תפתחי…"
רעדתי. כנראה שבאמת חטאתי חטא נורא ואיום אם זה היה עונשי. נקבתי בבננה הנגועה שעמדה לדחוס לתוכי, ונמעכתי מרוב מצער. תחילה הצטערתי על שהיום יום כיפור.
אחר-כך הצטערתי על שלא עמדתי בהבטחה שהבטחתי לעצמי אמש, לצום עד הסוף, כמו המבוגרים, וכבר בבוקר טרפתי בחשאי פרוסת עוגה שנועדה לערב, וכשצחצחתי שיניים גם לגמתי מים בכלי המברשות… אין ספק, עכשיו הצטערתי על כך מאוד. כי אולי אם הייתי מתגברת על הרעב, הייתי יורדת עתה על ברכיי, ומתחננת בפני קסטנייטה שאסור לי להתכבד היום. ואפילו לא בבננה. אני בצום…
הצטערתי גם על שהצעתי הבוקר מה שהצעתי, ועל כך שהורי לקחו את הצעתי ברצינות. באמת, נזפתי בהם בלבי – משתדלת לחמוק מריח הרקב המתקתק שקרב אל פי – ללכת כל הדרך, בלהט הצום, רק בכדי להשיב מנה אחת אפיים לדלים ואביונים, ועוד לצחוק עליהם ביום הנהי והקינה הזה, שבו השמיים נפתחים למכים על חזם, כמו שהמורה אמרה, בעודם ספונים בבית הכנסת, גברים עם טליתות וספרי תפילה בהיכל, ונשים וילדים בעזרת הנשים, וכולם מתחננים למחילה ולכפרת עוונות, והנה רק אנחנו – במו עיניי ראיתי את התולעים ששברו את צומן בבננה שכבר דגדגה בשיניי – באים להדיח את השטן ואשתו, עומדים על סף דלתם, וחוטאים בשיר המטופש הזה, וחלש-חלש, שהשכנים לא ישמעו:
"עוד לא אכלנו שום דבר,
ושום דבר גם לא שתינו…
יאקוב, קסטנייטה, תפתחו, תפ-ת-חו-וו,
זה איזקינו, חנה ולאיקה פה, באנו לבקר…"
בשל הבחילה פי נפער. וגם בשל הצער והכפרה. אבל אשת השטן ליבה גס. קודם דחסה לחיכי את הבננה המעוכית עד תום, ואחר עוד הוסיפה ודחפה את כפתה אל בין שפתיי, שלא יפלו חלילה פירורים לארץ. "כי זה מה שמגיע למי שבא אלינו בלי הזמנה, כשאנחנו לא מזמינים אף פעם, אף פעם! ועוד יש לכם החוצפה לשיר לנו במדרגות, תחנקו!" התעללה בי הקסטנייטה.
נאבקת על אוויר לנשימה, בין טיט הבננה לרוקי המעופש, בלעתי את השפלתי, צהבהבה כמחזור תפילת קול נדריי שנתגלה, כמו שהמורה סיפרה, בגניזה הקהירית. קסטנייטה, לעומתי, נשמה לרווחה. מתענגת על נדיבותה, קינחה אשת השטן את פי הכחול במגבת, וסיננה: "שלא יגידו ההורים הקמצנים שלך, שלא כיבדו אותך פה! ביום כיפור!" ולקינוח בעטה בעכוזי לעבר הסלון, לאות שאזרז שמה את ההורים שאני רוצה הביתה…
בכלל לא נזקקתי לדרבון. תוך שנייה החלקתי כעל בננה לכניסת הבניין, מקוננת להוריי בקול תרועה ושבר, עכשיו-עכשיו לחזור הביתה. "כן, הביתה! תרדו כבר! עכשיו!" בדרך, בתוך אבק תשרי וקבס הצום, סיפרתי לאבא.
"בננה רקובה, מה? ב-נ-נה ר-קו-בה!" השתולל אבא. "השטן הזה כמעט ירש אותי בחיים, אשתו כמעט הרגה את אימא שלך, וביחד הם בכלל ניקו אותנו כמו שק, ובסוף, בסוף, הבת הקטנה של המוזלמן מאוושויץ!" – הלם אבא על חזהו כיאה ליום הכיפורים – "מקבלת בננה רקובה?!"
לשווא ניסתה אמי שהצבע הטוב שב לפניה, להרגיעו. כמו פר מבותר געה אבי ובטש כל הדרך הביתה. אבל למחרת, ביום הזך והחדש, אחרי שנמצאנו כולנו טהורים ומחולים, ויאקוב הגיע לבטלתו כרגיל, תפס אבא את עוזרו מצווארונו הקטן, העלהו לראש ערמת התבן משל היה שה לעולה, ואז בגרון ניחר, ובעזרת עוד איזה חפץ שלא מש מידיו, עודד אותו לטעום קצת מהקש. "תאכל, תאכל, עוד לא אכלת שום דבר, ושום דבר עוד לא שתית, אז תשתה-תאכל," שר לו אבא בכל לב, והתעקש: "תאכל אני אומר לך, או שפה, במקום הזה, תהייה קבורתך!". לבסוף משהיה ברור כי יאקוב השטן לא רק לעס את הקש, אלא גם טחן ובלע אותו, בעט בו אבא בישבנו, וגרש מחייו ומחיינו את השטן…
הוא לא היה לבד. קהל של עגלונים ובעלי מלאכה, הריע לו בתשואות. ויש שנשבעים שאפילו הסוסים מכוסי העיניים שבחוץ, צהלו ורקעו על מקומם. ועדיין, לא שבע, יצא אבא מפתח חנותו, וכדרוך-לקרב עמד על מדרגות האבן עד שראה את האיש הנמוך הולך ומצטמצם ונמוג ממש. "תלך! תלך, ואל תחזור," זעק אחריו אבא, "וגם שאשתך, שהיא רק קיבה עם שתי רגליים עקומות, וזמרת תשעה באב, שלא תעז לבוא ולבקש רחמים!" הוסיף הניצול שכל ייעודו בחיים היה להקים משפחה חדשה, להיאבק בדמעותיו; נאות רק אחרי הרבה-הרבה זמן, ושידולים אינספור, להניח מידיו את הקלשון…
השלווה שבה אל חיינו. וגם המקרר והתנור שבבית, והקופה שבחנות, החלו מתאוששים ומעלים בשר. אני לא הכנסתי מאז שנים בננה לפי, ואבא לא פתח יותר, כה בתמימות וברצון, את לבו, וכיסיו, לשטן. לא, לא, יאקוב השטן. שטנים כידוע, אינם באמת נופלים מן השמיים או מתפוגגים. ואף כי הם אינם מזמינים אותנו, מזדמנים הם אלינו לעתים תכופות, ולהם פנים רבות, נשים שונות ומשונות, וילדים… גם שיר הדמים ההוא נגוז מרפרטואר השירים של הבית. והרבה ימים אחר-כך עוד היה המזון הטעים של אימא עולה על שולחננו חרד ומבויש. אבל בכל מוצאי כיפור, בעת שאבא היה שב מבית-הכנסת, וכולנו נערכנו לשולחן האוכל – שואפים את ריח המרק המסורתי שעמד להטביע את הצום – היינו, אבא ואני, מכים בכפותינו על הצלחות ומזמרים מעשה שטן:
"עוד לא אכלנו שום דבר,
ושום דבר גם לא שתינו"…
ובד בבד, היינו שבים ונשבעים לאימא כי לא זדון בלבנו. פשוט אנחנו מאוד-מאוד רעבים.
יוני 03
אני נורא שמחה שאת כאן.
את אחת הסופרות הכי אהובות עלי.
ברוכה הבאה.
נהניתי מאוד . תודה.
ברוכה הבאה.
וגם אני מצטרפת למברכות: ברוכה הבאה!!!!
אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.
תודה על סיפור נפלא
סיפור נהדר.
על הסיפור והשיתוף איתנו.
קראתי ששורשייך בקהילת הנאש-דידן. האם הכרת את אורה יעקבי שכתבה רומן בעקבות תחקיר על הקהילה הזו? הספר נקרא "אלמוס". כתבתי קצת עליה ועל הספר שלה אצלי באתר, ב"נשים קוראות נשים"
http://www.bizandp.co.il/index2.php?id=54&lang=HEB&catId=3
את וכולן, מוזמנות לקרוא את הכתבה ובוודאי ובוודאי שאת הספר.
טוב, ערבבתי שמחה בשמחה?
דינה
הי לאה
איזו כתיבה יפה, חכמה ומעמיקה. כה שמח שאת כאן, איתנו. עונג צרוף.