לאה איני סופרת
הסיפור השביעי // לאה איני
על "שישה סיפורים" מאת רן יגיל, הוצאת עמדה, 2010
קובץ סיפוריו החדש של רן יגיל, "שישה סיפורים", לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר… כבר כמה שנים שמספידים את הסיפור הקצר, ובתגובה ההוצאות הגדולות ממעטות להדפיס קובצי סיפורים בתואנה שהקוראים מבכרים רומנים. יש בכך מן האמת האבלה. קהל צורכי הספר, ולאו דווקא שוחריו, אשר בעולמנו הקפיטליסטי-שבע, ובה בעת רעב ובודד מאי-פעם, רוצה סיפור רב-עלילות ורב-דמויות היושב לבטח במבנה ספרותי אחד רחב-ידיים. ואילו הסיפור הקצר? הוא רק מתחיל ותכף נגמר. וגם למי יש כוח לעקוב, בכל פעם מחדש, אחרי חייהן של דמויות שאין להן דבר וחצי דבר עם השכנים מן הדלת שליד או מן הקומה שמתחת?!
ואכן, דימיתי פעם את סוגת הרומן לבית פרטי, אחוזה או ארמון. תלוי בגודל הסיפר, ריבוי הסתעפויותיו, ואולי, קודם לכול, תלוי באיכויותיו. ואילו הסיפור הקצר? הוא מין חדרון סטודנטים, דירה לזוגות צעירים. או לכל היותר, דירה מרווחת בבניין משותף. אבל זו גם הסיבה שבשלה לא ימות לעולם. הסיפור הקצר הוא כמעט שער חובה לכל מספר צעיר שעושה את ראשית שרטוטיו באדריכלות המלים המבקשת לשכן בתוכה גיבור ועלילה. אך הוא גם צימר ספרותי למספר ותיק שהתעייף, באופן זמני, מלשאת על גבו את כובד הרומן. ועובדה היא, שלכל מספר, כזה או כזה, תמיד יימצא הקורא שירצה לשהות, ברגע מסוים בחייו, באכסניית סיפור המחזיק שעה (יפה, ואולי גם נצחית), במקום ברומן עב-מפרט שספק אם יאריך ימים. אך כנגד זאת, יבזבז את זמנו של הקורא.
הספר החדש (והשמיני במספר) של רן יגיל, מקים, אם כן, בתנופה נפלאה את הסוגה הצנועה והקלאסית הזו מהשבעה שנכפתה עליה בעודה בחיים. ועל אף שהוא מחזיק "רק" שישה סיפורים (כששת ימי בריאה), הוא מספר על הסיפור השביעי שלרוב מושבת מספר. זאת ועוד: סיפוריו של יגיל אינם תלויים על פיגומיהם כדירות שמן הגורן ומן היקב, כפי שקורה לא-אחת בקובצי סיפורים. שכן בסיפוריו, הדייר הגדול והסמוי, ואולי הבעלים ממש, עובר, יחד עם הגיבורים והמוטיבים, מדירה לדירה ומסיפור לסיפור. וכך, יושבים קבע בדירה אחת ואורחים לרגע באחרת, הם מקיימים ביניהם הרבה יותר מיחסי שכנות טובה. הם מקיימים מרקם חיים ומרקם מטאפיזי שמצוי ברומן, שכן הם רוקמים משישה מעשי רקמה העשויים כמעט אותם חוטים, ופעמים אף אותה דוגמה, תמונת בית שלם אחד, הוא הסיפור השביעי.
מהו הסיפור השביעי?
ובכן, ששת סיפוריו של יגיל שבים ונדרשים לעניין מה הוא סיפור. האם סיפור הוא הסיפור הרשמי האחד שהודפס בספר, והיה ל"ספרות"? או שמא כל סיפור טוען סביבו מעגלים של חיים ותתי חיים שמחוץ לדפים שמגוללים אותו, כשם שגם כותבו הוא חולייה בשרשרת מספרים? כך או כך, יגיל טווה את "היות סיפור" מקשת היבטים. למשל, סיפור אינו סיפור בלי קורא. כן, אבל איזה קורא במחילה? ומי הוא בכלל סופר, ומה מקומו בכוורת הסופרים? והסופר עצמו, לכמה סיפורים שלא יכתוב לעולם יזדקק על מנת שיתייצב מאחורי סיפור רשמי אחד? והדמויות שבסיפוריו, האומנם הן יכולות לחיות בלעדיו? ולמה בכלל סופר כותב? האם הכתיבה היא קרש הצלה? או שמא היא סיפור אהבה של המספר למושאי השראתו, קרי לאמנות הבוגדנית?
לא, אין שום סיפור פשוט בעולם כמו שידע היטב עגנון, וידע גם ביאליק שביקש לשווא מהאמנות שתהיה לו אם ואחות; והיטיב אולי להבין מהם, הסופר אשר ברש, אשר בניגוד לשני המאורות הממוזלים שלפניו, צריך היה לאכול הרבה חול וצער בחייו הספרותיים. וכל אלה, הסופרים והמשוררים, משחקים ב"שישה סיפורים" מעשה דמויות של ממש, כמו השחקנים של תיאטרון "המסך", וכמו סבו של יגיל עצמו, שחקן "המטאטא" ו"הקאמרי", משה חורגל ז"ל, שמפאר את כריכת הספר המספר-משחק הזה, ולא בכדי.
1. איך לקרוא?
אמר נאבוקוב: סופר גדול צריך קורא גדול. יגיל, בסיפור המשלי הראשון בספרו, "באחד, ספר עקיבא", הולך לקורא הגדול מכולם, רבי עקיבא. אלא שזהו לא קורא גדול מן המניין. ארבעים שנה היה עקיבא הגר רועה בור עד שבעידודה של רחל, החל ללמוד קרוא וכתוב, ומשם, בדרך לימוד בת עוד ארבעים שנה, היה לבור סוד שאינו מאבד טיפה. בסיפורו של יגיל, הכתוב חז"לית נפלאה, יושב, אם כן, רבי עקיבא בבית האסורים הרומי, כשגבו פצוע ולבו מדמם, וסורק את חייו מלגו ומלבר: כל חולשותיו של ידען שזה מקרוב הוא יודע, ועקת מורה נערץ ששנה "ואהבת לרעך כמוך", וסופו שאין בכוחו להושיע אפילו את תלמידיו הנקטלים בזה אחר זה. חזיר בר מובא אל צינוקו (בתמונה עזה של יגיל), ופותח את פיו לקטרג על קריאתו הלא-נכונה את המפה (את התורה) בימי הצרה. הכוח יינתן לאחר, מענישו מי שנשלח אליו בידי השטן או שמא בידי הבריאה.
הנה כי כן, קורא גדול ועניו עשוי להיות גם מי שלא ינק את האותיות בילדותו, ובלבד שהשקיע בקריאתן "ארבעים שנה". למעט שגם הוא עלול שלא לדעת לעתים הכיצד לקרוא. כי תפילה או קריאה תמה ולמדנית אחת, אינה כקריאה תחבולנית הדרושה בזמן אחר. הטקסט הוא תלוי זמן והקשר, ולא רק לסופר דרושה יכולת ההתחפשות והתמרון, גם לקורא. ואף על פי שהסיפור מקדש את האמונה ב"אחד" (אלוהים כטקסט), הרי שהוא אינו מקדש את הקורא; כך שהנמשל נפתח למספר פרשנויות. ואומנם, בצינוקו הוזה רבי עקיבא, שהדעות חלוקות אם אומנם סייע למרד אם לאו, שהוא נושא תפילה הסוחפת את כל הקהל חרף איסור הקלגסים לקרוא בתורה. תפילה זו נועדה לגרש את הבצורת (כהמשלה לכובשים), ואכן היא מביאה את המטר. הקריאה, אומר לפיכך יגיל, חשובה מן הקורא, ובלבד שתהא כזו שבאה מהלב ויוצאת אל הלב.
2. איך לכתוב?
ספרות טובה היא ספרות המגויסת לאני מאמין של הסופר. בחמש מסותיו המבריקות של יגיל, רבי עקיבא קטן של ספרות בזכות עצמו, אודות הסופר אשר ברש, מעריך יגיל את הטון הדידקטי שבכתביו, וכותב: "גם למחבר רעיונות חיצוניים." ובכן, מה שנדרש מסופר גדול הפורש את מחשבותיו ביצירתו, ולפיכך אמור לעמוד מאחורי כל תג מחשבה, מצופה גם מן הקורא. שהרי ספרות היא מלאכה, עובד הכותב ועובד קוראו.
ואולם איזו מן מלאכה היא זו? פרי מה? בסיפור המשלי השני בקובץ, "תורה קלי קלות", ילד נולד, והמלאך לא סטר על שפתיו טרם צאתו מרחם אימו, והילד עומד ומתייהר כעת בפני הרב, על "ידיעותיו": "את כל התורה כולה בעל פה, וגמרא, ורש"י, ובעלי תוספות ומפרשי שולחן ערוך, ופרקים שלמים מתוך מורה נבוכים להרמב"ם, בקיצור הכול". ואולם מהות והבנה מעמיקה אין לו בכל זה, ואת התורה קנה בזול, ולפיכך הוא מוזילה.
למי כיוון כאן יגיל? לקורא? ספק, שהרי כבר פתח ברבי עקיבא… מה גם, שהילד כלל לא קורא, הוא נולד עם התורה כולה, ועתה הוא מתיזה לכל עבר, מעשה קל דעת ופוחז. הסיפור הראשון שבתוך הסיפור "תורה בקלי קלות", הוא בעל התשובה. לך ולמד את בנך שלך מאל"ף, אומר הרב לניצול השואה שמספר לו שהיה לפנים כנר, והנה שדווקא הקונטרבאס, הכלי הלא-יהודי, שמעולם לא משך במיתריו, הוא שהצילו מהשמדה, אלא שכעת אין לו תלמידים… ובכן, אליבא דה יגיל, גם כתיבה, וספרות בכלל, אינן יכולות להיות רק תוצאה של מזל או כישרון מולד, וסופר הוא אינו מי שמקיא את ספרותו יש מאין על הדף. סופר הוא מי שבקיא בתורות הספרויות כולן, וסיפורו הוא תוצאה של לימוד מעמיק של חוכמת כל הסופרים שלפניו.
3. זה חייב להיות כתוב?
בסיפור "ליוויתי את ביאליק ברחובות תל-אביב", השחקן משה חורגל (סבו של יגיל, שעיבד את הסיפור מיומניו), פוגש את ביאליק ברחוב, ומוזמן להתלוות אליו בשיטוט של ערב קיץ בתל-אביב. ביאליק משוחרר ושופע פנינים, והמעריץ חורגל לא יודע את נפשו: "גמעתי את דבריו בצמא ומאוד רציתי לרשום אותם". אלא שהשחקן שהמלים תמיד מושמות בפיו, וכאן הוא רק מאזין הסופג כל מילה שמפי המבוע הגדול, מתבייש ומתאפק. עם זאת, הוא נשבע לעצמו שברגע שיגיע לחדרו, ימהר ויעלה את המופלא על הכתב, שהרי כל מילה ביאליקית כמוה כאוצר. אך בחדרו, הגם שהוא מוכן לכתוב את הדברים בגב המכתבים שקיבל מהבית בלודז', הוא נתקע. "רציתי לנסות, אבל לא העזתי. כאילו איבדתי את כל המלים…".
לכאורה, נמשל הסיפור הוא באינותו או בשרידים שנותרו ממנו בזיכרונו של חורגל, בר-המזל. ואולם סיפור טוב אינו בהכרח רק סיפור כתוב. סיפור הוא גם כזה שנאמר ליחיד (ובזה כוחו!), ושעדיין הוא עובר מפה לאוזן או באמצעות רשמי יומן, שלא לדבר על דמיונו המשלים של נכד כותב. שרשרת הדורות, שבה מאמין יגיל, מקבלת, על כן, משנה תוקף בסיפור השלישי. אך היא גם מגשרת בין שני סוגי אמנים, סופר ושחקן, הנדרשים, כך או כך, לעצם הסיפור. "ובכל פעם שהייתי קצת עצוב, הייתי נזכר באותה פגישה עם ביאליק, באותו רגע גדול שהוא רק שלי", כותב הסב ביומנו אודות הסיפור שלא נכתב, ובכל זאת מורש כחוויה חד-פעמית לנכד ולקוראים. ואומנם, החוויה שסיפור מזדמן עשוי ליצור בקורא ההולך עמו ברצון, יש ותוליד את הסיפור הפרטי השקוף, שהוא הזיכרון.
4. דרכיו של סופר
עד כמה כתיבתו של סופר היא כתיבת העד הגדול הרואה לתוך חלונות ארצו, או שמא כתיבתו היא של המתבונן אך ורק בעד צוהר חייו? הסיפור "מסע עצוב אל קצה הרחוב" שתופס את הסופר אשר ברש בשברון לבו כלפי ספרותו וספרות בני דורו, שלדידו שוב אינן משתלבות עם הארץ שהתגשמה כה אחרת מחלומותיו – מעיד כי סופר טוב רואה מקרוב למרחק. ומכאן ואילך, כמספר הסופרים שבכוורת, כך מספר דרכי המבט.
אי לזאת, בודה-לא-בודה יגיל פגישה מיתולוגית בין שני סופרים שמצד אחד, אין הפכים מהם, ומצד אחר, הם שניהם הצופה לבית ישראל. טעונה הפגישה בין ברש המדוכדך ומיוזע לעגנון הזחוח בחליפתו הלבנה והיודע תמיד "לנוע בינות הגרגירים" ביום שרב
תל-אביבי, הסחוף גם סערות פוליטיות. דרכו של ברש, העורך והסופר, היא דרכו של אמן מיוסר שאינו מובן לחבריו, אינו מוכר דיו לקהל, ואין כסיפורו האחרון לבטא את החמצת חייו. ובכל זאת, וחרף צליעתו מילדות (ויגיל שוזר את הסיפור מדקויות הפרטים ביד אמן), הוא עושה את דרכו להיפגש עם המאור הגדול עגנון, שמאז דרך כוכבו בסלון ספרותי בלבוב, הוא זורח מירושלים על תבל כולה. ברש רוצה שעגנון יחבור לחלומו החדש. וחלומו? להקים גנזך שיקבץ את כתבי כל הסופרים הוותיקים ומכתביהם, יחד עם אלו של דור החדשים, כי "ומי יודע, אם נעזוב אותו לנפשו הטובה, לנפשו הגדולה, אם ימצא את הדרך לדור הקודם". אך עגנון, הגם שהרעיון נושא חן בעיניו, חומק מן ההן. "הוא מבקש כנראה להיות בן יוחיד. מובן שהיה רוצה מכון רק על שמו", חושב ברש.
דיבוק "החיבור של חוליות ספרותנו", למען שלמותה, הרוחנית לפחות, של הארץ, שהוא בנפשו של ברש, כפי שכל חייו הם ספרות והספרות היא חייו, מקבל פן אבסורדי-טראגי על רקע תפיסת דרכו הספרותית בחייו, וגרוע מזה במותו. ברש (וראו מסותיו של יגיל), קוטלג בכוורת הסופרים כסופר פרובינציאלי; בעת שכתיבתו החפה מסטריאוטיפים ויידישקייט עגנוני, היא משל סופר המתבונן – ובייחוד בסוגת הסיפור הקצר – בעולם היהודי-עברי במבט אוניברסאלי עז, נועז וחף מרחם. ומה באשר לחלום הקיבוצי? ובכן, הגנזך הספרותי עומד – שפירושו בישראלית, נלחם על חייו – ואילו המעט והמוטעה שזכה לו ברש בחייו, נשכח אחרי מותו כלא היה. אם כן, דרכו של כל סופר, אפילו הוא חי למען הכלל, ועל אחת כמה וכמה אם הוא עושה "ריאליזמוס מהפנטזיה", היא רק מסע עצוב (יחידי ובודד) אל קצה הרחוב. האומנם? לא-אחת סיפר יגיל שפרסם עם חבריו ב"עמדה", אחדים מכתבי ברש מחדש למען הקוראים שלא ידעו "את הכותונת של יוסף", כי בהליכתו לביתו שבתל-אביב (והעיר בספרו היא גיבורה אהובה), הוא עובר דרך בית הקברות בטרומפלדור; שם ייעצר תמיד ליד מצבה קטנה ששם צנוע חקוק עליה: אשר ברש.
5. זה תמיד סיפור אהבה…
בסיפור החמישי "הלחשן" מתרומם קולו של יגיל לגבהים של שלום עליכם. מדובר במשל חריף, מצחיק וחכם, שתופס הרבה ציפורים בקול ענות חלושה של מי שכביכול, כבר אין בו צורך, ואף על פי כן, אין ההצגה (או הסיפור) יכולים בלעדיו.
זהו סיפורו של טננבוים הלחשן, דמות מקורית של יהודי שומר מצוות ובקיא בתורה, שמשמש כלחשן של קבוצת תיאטרון הצפויה לנפוח מדי ערב כעת את נשימתה, אי-שם בשנות החמישים המתהפכות בארץ. הלחשן הביישן נשוי לתיאטרון הגם שליבו נתון במלואו לכוכבת הראשית הנפקנית והכריזמטית, שבקושי יודעת, כיתר השחקנים אגב, על קיומו. ואולם די להם שהלחשן שלהם מצוי בפיר שלרגלי הבמה, המחזה בידיו, והוא נכון להצילם מן השכחה. או בלשון הסיפור: "הקמיע שלנו – כך קראו לו אנשי התיאטרון". יום אחד, בשל צוק ההכנסות, דוחק המנהל האמנותי הצעיר, אופורטוניסט חסר נשמה, במנהל התיאטרון הוותיק לפטר את הלחשן. מרגע זה ואילך משחק הכאוס על הבמה. הכוכבת שוכחת שורותיה, השחקנים האחרים לא נחלצים לעזרתה, וכאשר הטקסט כבר נאמר, הרי שהוא נאמר בזמן הלא הנכון או בקול הדמות הלא נכונה. קיצורו של דבר: הסיפור קורס, ועתיד כולו להישכח. רק הדמות הראשית הנשית (ולא בכדי), שחשה לבדה בנחיצותו של המספר הסמוי, כי "אין מה לעשות, נכלולים ונפתולים דרמטיים בלי מלים לא עובדים", דוחקת כעת מצדה במנהל הקשיש להשיב את הלחשן (והסדר) על כנו. הלחשן שב מבלי לבקש דבר. הוא רק רוצה להעריץ את הגיבורה שלו היוצרת את מקסם ההצגה.
ובכן, למרות הכול צריך שהסיפור יהיה כתוב, כי הדמויות אינן יכולות בלי במה, וגם אינן יכולות בלי "המחבר". ואולם למחבר היודע יותר מכל אחת מדמויותיו את כל הסיפור, אין אגו כמו לשחקנים. הוא בשירותם ולשירותם. הם המקבלים את התשואות והאהבה, הוא את עצם הזכות להפיח בהם חיים כל אימת שרצף המקסם בסכנה, ואת הזכות לאוהבם, ובייחוד את הגיבורה הראשית; זו שמוליכה למענו, בבוגדנות אך גם בנאמנות, את עגלת חייו. ואולם האומנם, הלחשן הוא המחבר? ואולי הוא בכלל הקורא המזדהה שמבלעדי קריאתו אין לסיפור קיום?! בספרות, כמו בחיים, לא הכול רציונאלי, אומר יגיל. להפך, כל כמה שנערוך חזרות, נעבוד ונשנן את הסיפור, צריך שיהיה איזה כוח סמוי, מיסטי, דתי, ערכי, אי-שם בחשכה, שיאחז בכתוב וייתן לדברים משמעות. משמעות שפירושה מעגל נצחי של ייסורי אהבה לא ממומשת לעד, ובדידות ששבה ומתגלמת במלים הכתובות בסיפור אהבה… ויחליט הקורא עד כמה הוא המחבר בסיפור חייו, או השחקן הראשי.
6. ספרות עומדת במקום?
ספרות טובה איננה יכולה לעמוד במקום. והרי זה כאילו נשוב ונבקש מן המדען להמציא בעבורנו, בכל מחקר מחדש, את הפניצילין. ספרות טובה, שאש יצירת האמת בוערת בקרבה, אמורה לחדש, לשנות את הקיים, לא רק זה החיצוני, הערכי. או במלים אחרות: את הקורא. שכן, בראש ובראשונה, כמחויבת לעצמה, עליה לרענן את המוזיקה הפנימית שבה, ליצור מרקמי כתיבה חדשים, לדייק בקולות כפי שעוד לא דייקו…
כך גם סבור גיבורו של הסיפור המשלי האחרון בקובץ, "סנגורם של ישראל – בתל-אביב". חוזר בתשובה לוהט אמונה שגמר אומר לתקן באמונתו את העולם, מבקש לשרוף את הבית שלפנים היה בית הוריו, ערש ילדותו התמה, וכעת נהפך לבית זנונים. מלאך, בדמות זקן חסידי על אופניים, נקרה בדרכו, ומזדעזע למשמע כוונותיו. החוזר בתשובה מצטדק: "אני מחפש כל הזמן להיות מקורי, להיות אויבער חוכם, הרי יצירה מלשון יצר. וגם בלימוד אני מחפש כל מיני חידושים עוד לפני שבכלל למדתי את הדברים כהווייתם." תשובת הזקן שכמובן מניאו מן המעשה, מפתיעה: "אתה יש לך למה להתגעגע… שא עיניך לבית הזה… הסתכל עליו ותיזכר בהוריך ויעלו בך זיכרונות נעימים וחמים".
ענוות הכותב קודמת לחידושי הטקסט או "לתיקוניו". שכן אם הכתיבה היא רק יומרנות כוחנית עד שאין לזהות בה אפילו את יסודות הסיפור הטוב, הישן, הרי שכמוה כאפר ולא כספרות. למעט, שאפשר כמובן לדרוש בסיפור הזה כפשוטו (כביתר הסיפורים), ולשוב ולמצוא את זעקתו של יגיל שהכותב-קורא לא יהא רק רגיש יותר לטקסט (ואחראי יותר כלפי עצמו), אלא שיהא גם יהודי כזה, אזרח כזה. או כדברי המלאך המצילו מן האש: "הכי קשה להיות יהודי פשוט. חסר גאווה וכבוד, אשר מכופף את עצמו ויודע שהוא פסיק בעולם". ואולם, כאן שבים הדברים ומתקשרים בספרות. ספרות טובה היא כזו שמחדשת את מבניה, אך מותירה על תילו את בית הספרות; שכן איך נדע להעריך או לא להעריך את החדש, אם שוב לא יהיה לנו יותר למה להתגעגע?!
רן יגיל מספר על הסיפור השביעי, על עצם היות הסיפור, שלעניות דעתי, אין כותב בימינו שיכול להתעלם מהדייר הסמוי הזה בעבודתו, באמצעות כלים אמנותיים ולשוניים הלקוחים מהספרות הדתית-יהודית. זוהי כתיבה מקורית מאוד וחיונית מאוד שבאה מן הלב, ולפחות באשר אלי – כבשה את לבי. "שישה סיפורים" הוא, על כן, פנינה של ספרות יהודית-עברית חדשה. וכותב יגיל עצמו ב"לחשן": "אין לך דבר יפה יותר בעולם מאדם שבאמת ובתמים אוהב את המלאכה שלו, את העבודה שלו, והוא מתייחס אליה בכבוד". וכעת, צאו וחשבו: מה עניין כאן סיפורים קצרים או רומן… עניין יש לנו כאן עם ספרות!
לאה, איזו סקירה מקיפה ומחבקת, רצופת דימויים יפים כל כך – אהבתי מאוד את אלה הלקוחים מתחום האדריכלות: מבנים שונים כבית, חדרון, אכסניה.
רן יגיל מספר איכותי, ומרגש הקשר העמוק שלו לסופרים ומשוררים מן העבר, ענקים, שלעתים הזמן לא רק שלא עשה עימם חסד אלא אף בגד בהם. ורן יגיל שב ומזכיר לנו אותם ויבורך על כך. תבורכי גם את, על המאמר המעמיק. ולהתעקש על סוגת הסיפור הקצר, גם זה משהו בימינו הראוי להערכה.
לאה לאה לאה. רשימה שהיא סיפור בפני עצמו, מלא תובנות ומטאפורות נהדרות, כתוב ביד ובלב של אומנית גדולה. מרגש עד מאד.
גם אני מאד אהבתי את הספר, ולתחושתי יש בו משהו פורץ דרך, במובן שהדרך בה צועדים גיבוריו של הספר נסתרת ואולי אפילו חתומה בשנים על שנים שעברו, והנה הם מתעוררים לחיים ואפשר להאמין שרני ממש היה שם. ואין ספק שהסיפור הראשון לגמרי ווירטואוזי.
רשימת ביקורת יפה מאוד ומעמיקה, לאה, כשהלוז שבה הוא גם המסר העיקרי העולה מיצירתו של רן יגיל: ספרות טובה היא זו המחדשת את מבניה אך מתיחסת לכל דיירי העבר הסמויים שעדיין גרים בה, מתגעגעת אליהם.
אהבתי את פרשנותך וקריאתך החכמה והרגישה
ואיזו רהיטות
שבת טובה
איזה יופי זה כתוב
לאה, רשימה נהדרת מצטרף להבחנות היפות
שבת שלום
רשימה מאלפת, לאה. ואת סיפוריו של רני אני מאוד אוהבת. הוא אחד ממספרי הסיפורים הטובים בארץ כיום.
לכל החברים: תלמה פרויד, איריס אליה,
חנה טואג, אסף, משה יצחקי, ויעל ישראל, תודה רבה על המלים החמות. נהניתי מאוד לקרוא את הספר החדש של רני, ושמחה שזה ניכר. זו מדרגה גבוהה מאוד שרני הגיע אליה ב"שישה סיפורים", ולכל מי שעדיין לא קרא – באמת באמת מומלץ. המשך שבת שלום לכולכם.